ניתוח ופישוט של המצב הפוליטי הנוכחי וההפיכה המשפטית

התחלה

האמת היא שהרבה זמן אני מתלבט בכלל אם לכתוב ומה לכתוב על כל מה שקורה.

החלטתי לכתוב משהו גם כי אני מרגיש שיש בשיח היום הרבה בלבולי שכל ומעט התייחסות לעיקר.

וגם כי רוב המידע מגיע לאנשים מהטלוויזיה, ובטלוויזיה אין מה לעשות מאוד קשה לייצר דיון עומק:

צריך להתקדם כל הזמן, 

להביא מידע חדש, 

קשה לטחון את אותן עובדות שוב ושוב, כי זה לאבד רלוונטיות.

לכן כמדיום צריך להיזהר מהטלוויזיה – 

לרוב כתבות, מאמרים ופודקסטים יעשו עבודה טובה יותר.

אבל נשים זאת בצד, זו רק עצה.

אני גם כותב כי אני שם לב שהאופוזיציה לא מספרת את הסיפור האמיתי בכלל.

שימו לב שהמערכת הפוליטית היא מערכת מבוססת קמפיינים – מושג מתחום הפרסום.

בעולם של קמפיינים, התוכן נבחר על פי הסנטימנט/הרגש הקולקטיבי של הציבור שאנחנו רוצים להגיע אליו.

אבל זה עולם מאולץ, שבו יכול להיות שהסנטימנט של הציבור (ציונות, רק לא ביבי וכו׳) בכלל לא קשור לסיבות האמיתיות לשינוייים שקורים. כלומר התנועה הפוליטית בוחרת במסרים שהיא יודעת שידברו אל קהל הבוחרים שלה במקום להצביע על עובדות או מעשים שפחות מעוררים רגש.

זה יוצר מצב נוראי שבו מנהיגי הציבור יודעים או יכולים בכלל להצביע על האויב של הציבור אותו הם מייצגים, אוייב שבכלל פועל בגלוי ומשתין על כולם מהמקפצה.

מה בכלל קורה

דבר ראשון אני רוצה לפרוט את המהלך המשפטי חקיקתי שקורה כעת, ואני ממש אנסה לפשט ככל הניתן:

כרגע על השולחן ישנם ארבעה מהלכים שצריכים לעניין אותנו

פסקת ההתגברות, 

הוועדה לבחירת שופטים, 

הגבלת הכוח של בית המשפט העליון 

ושינוי מהות היועצים המשפטיים

אבל מה זה אומר בעצם?

פסקת ההתגברות היא חקיקה שמשנה קצת את האופן שבו חוקים עובדים. 

היא אומרת שלמעשה גם אם החוק ״אינו חוקי״ – הוא יכול להיכנס לספר החוקים, אם הכנסת רוצה בכך. (ההליך – חוק מחוקק, בית המשפט מבטל את החוק, הכנסת מחוקקת את החוק מחדש כך שלא יוכל להתבטל שוב)

מה זה אומר חוק לא חוקי? נניח חוק שסותר חוק אחר, בדרך כלל הכוונה לחוק יסוד.

למשל: אם יחוקק חוק שאומר שכל משפחה חייבת לימול את הבנים שלה, אז אם הכנסת תרצה בכך החוק הזה ייכנס גם אם הוא סותר חוק כמו כבוד האדם וחירותו או חוקים אחרים.

היופי (לכאורה) בפסקת ההתגברות זה שאפילו לא חייבים להגיע לבית המשפט כדי שיביע את דעתו ורק אז להעביר את החוק – אלא אפשר פשוט לחוקק חוק ולהוסיף לו פסקה שאומרת שבחוק הזה אסור לגעת – והופס – החוק הופך להיות בלתי שפיט.

אוקי, יגידו המלעיזים, אם ככה, אם יש סתירה בין חוקים, אז הסוגיה בכלל הופכת לשפיטה. 

אם אני לא רוצה לימול את הבנים שלי, אני צריך ללכת לבית משפט, לא כדי שיבטל חוק כזה או אחר

אלא כדי שיכריע בין שני חוקים שסותרים אחד את השני במקרה שלי.

וכאן מגיע חלק 2 – הוועדה לבחירת שופטים:

להבדיל ממה שאולי חושבים, הוועדה הזו לא בוחרת רק את שופטי העליון אלא את כל השופטים.

הממשלה רוצה לשנות את הרכב הוועדה הזו:

ככה במקום שזו תהיה וועדה מאוזנת שכוללת נציגים של הכנסת, הממשלה, מערכת המשפט וכד׳, תכלול בעיקר נציגים של הממשלה – כך שגם אם ישנה התנגדות או חוסר הסכמה הכוח של הממשלה בוועדה יגבר.

הוועדה אגב אוזנה לאחרונה ממש על ידי גדעון סער שיצר בה מצב מאוד יפה, שבו רק הסכמה בין כלל חלקי הוועדה יכול להביא לבחירת שופט – מצב שבו וודאי שייבחרו שופטים מאוזנים.

אבל מה קורה אם השופטים שנבחרים הם כולם קשורים פוליטית לקואליציה?

אז הסוגיה של מילת הילדים שהופכת לשפיטה – תישפט כנראה על ידי שופט מטעם,

ובמצב זה, אלא אם מדובר באדם בעל עמוד שדרה חזק במיוחד, סיכוי גבוה שהאזרח הקטן יידפק.

כדי שלא יישארו חלילה חורים הממשלה החליטה לטפל בעוד שני חסמים אפשריים לכוח שלה:

האחד הוא היועצים המשפטיים

השני הוא הכוח החוקי של בית המשפט העליון

היועצים המשפטיים הם אנשי מקצוע שתפקידם לייעץ לשרים לגבי ההיתכנות המשפטית של מהלכים שלהם.

אם למשל שר רוצה לבצע רפורמה שדורשת שינויים חוקיים או כזו שאינה שוויונית – אמור לבוא איש מקצוע ולהגיד לו (אני בכוונה לא משתמש בלו/לה כי בואו, הממשלה הזו די זכרית) – הרפורמה הזו בעייתית/דורשת שינוי/סותרת את מהות החוק וכו׳ וכו׳

השינוי שהממשלה דוחפת אליו הוא שהיועצים המשפטיים ייבחרו כמשרות אמון, כלומר ישרתו את השר הממנה ולא את החוק (וכשאני אומר את החוק אני מתכוון אליכםן – האזרחים).

במצב זה יועצים משפטיים ישמשו רק כדי להצדיק מהלכים ולא יחסמו שינויים בעייתיים.

לגבי בית המשפט העליון:

אז על פי רוב בית המשפט העליון היה המקום אליו פונים כאשר החוק אינו ברור דיו לגבי סוגיות מסויימות, במה שידוע בכינוי בגץ – בית דין גבוה לצדק. 

במהותו הזו (זה אגב לא התפקיד העיקרי של בית המשפט העליון) מטרתו היא לקבוע אם דבר מה הוא צודק או לא. למשל אם המדינה עשתה עוול לאדם, אם מישהו נעצר שלא כדין, אם רכוש נלקח ממך ללא הצדקה וכו׳

(ממליץ לקרוא את הערך על בג״ץ בויקיפדיה הוא מאוד מעניין)

במהלך החקיקה הנוכחי בעצם רוצים לסרס את בג״ץ ולא לאפשר לו: 

א. לבטל חוקים גם אם הם סותרים חוקי יסוד אלא ברוב מיוחס מאוד 

ב. להשתמש בעילת הסבירות

מהי עילת הסבירות? זהו מה שאנחנו עלולים לכנות גם השכל הישר

האם פעולה/חקיקה שלטונית לוקה בחוסר סבירות, כך שגם אם אין חוק מפורש, אף בר דעת לא היה מקבל אותה.

המינוי של דרעי לשר הוא דוגמה מעולה לזה:

האם ניתן למנות לשר אדם שהורשע בפלילים פעמיים? אדם סביר, לפי בג״ץ, יגיד שלא, וכך פסקו חלק מהשופטים.

הרפורמה באה ואומרת – זה לא בסמכותכם להחליט מה סביר ומה לא. 

אם לסכם אז בעצם באה הממשלה ואומרת – אנחנו רוצים לבטל את מנגנוני הריסון ואת הבלמים שיש עלינו.

עד היום מערכת המשפט הצליחה לרסן את המחוקקים –

אבל אנחנו לא מאמינים שצריך את הריסון הזה – להיפך, אנחנו רוצים לעשות מה שבא לנו,

גם אם הוא פוגע בחלק מהאוכלוסיה וגם אם הוא סותר את יתר החוקים.

זה שינוי משטרי – מפני שחלק ממה שהופך דמוקרטיה לדמוקרטיה זו ההבנה שזה שיש רוב נבחר, לא אומר שהרוב יכול להשתולל ולעשות כל מה שבא לו, כי זה עלול לפגוע במי שלא מיוצגים על ידי הרוב הזה.

מערכת המשפט היא חלק ממערכת של איזונים שמטרתה להבטיח התנהלות תקינה של המדינה אל מול אזרחיה/נתיניה/כבושיה.

אם הממשלה מחוקקת חוק שפוגע באדם או קבוצה – אין לאדם הגנה מפני החוק. החוק הוא חוק.

הגוף היחיד שיכול להגן על האדם או על הקבוצה הוא בית המשפט העליון. מבחינה זו לגוף המחוקק יש כוח אדיר. חוק יכול להיות מחוקק ולשנות את המצב האישי או הכלכלי של כל אדם. היה וחוק כזה מחוקק ואין יכולת לאדם לבקש הגנה מפני החוק על עצם חוקיותו, ואם השופטים הם שופטים מטעם – אז לא נותרו הגנות לאדם. זה מצב של חוסר יציבות עבור הפרט אבל גם עבור החברה.

זה מדאיג כי הריבון (מילה מכובסת לכנסת) יכול להתעמר באזרחים, וכשרואים מי הוא הריבון וכמה כוונותיו ״טהורות״ החשש רק מתעצם.

אז זה לגבי בכלל מה קורה.

למה זה קורה

עכשיו השאלה השניה שעולה היא למה כל זה קורה –

חלק ממה שמטריד פה זה שגם בתקשורת וגם באופוזיציה לא ממש טורחים להצביע על המציאות, אולי כי היא כל כך בולטת. אבל האמת היא שכל הדבר הזה בכלל לא קשור לנתניהו.

נתניהו הוא פשוט ההזדמנות הגדולה של הימין המשיחי לבצע שינויים שיוכלו להביא לשינויים הרבה יותר עמוקים במבנה המדינה.

אבל הוא לא מקור החוקים האלה.

ביבי הוא חמורו של משיח. 

והמשיח הוא הציונות הדתית – תנועה משיחית אשר קרובה יחסית ליהדות, ומייצגת ציבור שרואה את הציונות ואת המפעל הציוני ככלי שיוביל לגאולה – הלוא היא מדינה יהודית.

חשוב לדעת את זה – כי לא נוטים לדבר על זה – אבל לתפיסתם הציונות היא כלי שאלוהים נתן לדתיים כדי שיוכלו לרכב עליו לקראת הגאולה. 

מבחינה הזו אגב ביבי הוא באמת לא יותר מכלי – הכלי שמאפשר לקחת את הישות הציונית החילונית ולהתחיל להפוך אותה לישות דתית – כלומר לכזו שמשלבת בתוך חוקיה את חוקי היהדות. 

הקשיים המשפטיים של ביבי גרמו לו לפעול נגד מערכת המשפט וליצירת דה-לגיטימציה לכל המערכת. כל מצבו המשפטי של נתניהו מעניין את הציונות הדתית כקליפת השום. מבחינתם שלטונו ורצונו לפגוע במערכת המשפט זו הזדמנות פז לבטל את החלק הציוני-חילוני שכרגע עומד חוצץ מול שינויי חקיקה שסותרים את חוקי הצדק האוניברסליים.

למשל – גאולת הארץ – שמשמעותה לקיחת אדמות מידי פלסטינים – סותרת את הזכות לקניין. אם הסוגייה הזו, ובכלל סוגיית סיפוח השטחים והפיכתם לחלק לממדינת ישראל הריבונית – הייתה נופלת היום בפני בית המשפט העליון סביר להניח שחלקים ממנה היו נחסמים על מנת למנוע עוול או גזל.

אבל ביטול כוחה של מערכת המשפט בעצם מאפשר גם חקיקה וגם פעולות אשר סותרות את הצדק האוניברסלי, לטובת הצדק הלאומי או החוק היהודי. 

לכן מצחיק מאוד לראות את האופוזיציה ממשיכה להצביע על ביבי כעל אשם במשהו. הוא בסך הכול כלי – כפי שתמיד היה אגב – בובה על חוט של מי שמפעיל אותו באותו הרגע. וכרגע מי שמפעילים אותו הם בני הציונות הדתית כחלק מיצירתם את המדינה היהודית שהם עורגים לה. 

צר לי לבשר אבל כולכם הציונים הייתם כלי בדרכם, וכנראה שכבר אין בכם ממש שימוש.

לכן בכלל לא מפתיע לראות את הסנטימנט הציוני פורח כעת – כל דגלי ישראל המתנופפים הללו. זוהי שירת הברבור של הציונות החילונית שהבינה שאיבדה את תוקפה ותחדל להתקיים בעוד זמן די קצר.

מבחינות רבות הציונות החילונית הפכה להיות השמרנות של ימינו. מתנועה מהפכנית, סוציאליסטית, פורצת דרך, היא הפכה לתפיסה שרק רוצה לחזור אחורה, לימים בהם פתרון של שתי מדינות היה נראה רלוונטי למישהו. מה אכפת לסמוטריץ׳ מהדגל הזה? מצידו להחליף דגל הרי. ישראל שהייתה הייתה תחנת ביניים ותו לא, למשהו שהרבה יותר דומה למלוכה מאשר למדינה דמוקרטית.

ובכל מקרה אם למישהו זה לא היה מובן – פתרון שתי המדינות לא הולך לקרות. אנחנו בדרך לסיפוח ביג טיים.

והסיפוח הזה הולך להיות כזה שלא הולך לאזרח את הפלסטינים שיהפכו להיות תושבי המדינה.

הם הולכים להיות תושבים סוג ב׳ – כלומר נראה פה שני סוגים של ערבים – אזרחים ותושבים ללא זכות הצבעה וסביר להניח עם מגבלות על התנועה ויכולת התעסוקה וצבירת הרכוש.

זהו כמובן מצב שבית משפט נורמלי לא היה מאפשר לו לקרות – אילו היה כזה, ועתיד לא להיות כזה.

איך זה קרה לליכוד אתם שואלים? או שאלה מצויינת!

כי בעצם הליכוד הוא מפלגה ציונית חילונית.

וביבי במהותו הוא בסך הכול אשכנזי פריוויליג שככל הנראה עוד האמין בעצמו בפתרון שתי המדינות ואם לא היה פוליטיקאי היה היום מצביע לגנץ או לגדעון סער.

אבל הליכוד כבר שנים עובר השתלטות על ידי ציבור מתנחלי – שפשוט התפקד לליכוד בהמוניו למרות שאינו מצביע ליכוד.

הם בחרו בתוך הליכוד נציגים של הציונות הדתית (שלמה קרעי למשל – דוגמא קלאסית) ובנוסף מייצרים מכבש לחצים על כל יתר החכים של הליכוד שיתפסו עמדה או שילכו להתנקנק.

אבל זו רק הערת אגב. כי הליכוד כבר מת. זו מפלגה שנשלטת על ידי מתנחלים מתוך הסיבות שמעלה, כשגוף הבוחרים שלה הוא גוף בוחרים די קבוע שמונע מאהבה למנהיג פופוליסט, עם שליטה די מופרעת ברוב גופי התקשורת הפרטיים במדינה.

קצת על החוויה שאנחנו חווים

אנחנו כולנו, ופה אני מכליל את הלא ציונים והציונים שמאמינים בדמוקרטיה, חווים משהו שהציבור המתנחלי או הציונות הדתית חוו לפני אי אילו שנים בהתנתקות, וחשוב לדעת את זה.

כי נדמה לי שאחד המהלכים הדרמטיים שקרו לציונות הדתית זו ההפרדה שלה מהציונות הממלכתית, מעשה שקרה כאשר הציונות החילונית ניתקה ממנה את הציבור המתנחלי בצעד חד צדדי של עקירה מבתים.

קשה כרגע שלא לחוש אמפתיה לציבור הזה – כאשר אנחנו חווים כרגע בדיוק את אותה חוויית התנכרות מיידית שהם חוו אז. המדינה אותה הם הכירו השתנתה לבלי היכר. הציונות שמבחינתם שלחה אותם להתיישב עקרה אותם מבתיהם. הם זה לא אותם אידאולוגים שיושבים כיום בכנסת – אלא פשוט אותם אנשים שעולמם התנפץ ברגע. בדיוק כמונו כרגע. 

זו אגב גם הזדמנות לעשות בדק בית ולחשוב על חברים ומכרים שהתנכרו לנו בתקופת הקורונה. כל מי שהתנגדו לחיסוני הקורונה מתוך תפיסה של הזכות לגופם, מצאו את עצמם לבד במערכה שבה הרוב מחליט עליהם משהו שסותר את תפיסת עולמם. וכיום – רבים מהאנשים האלה חווים ניכור אמיתי מצד אחד למדינה, אבל מצד שני לאנשים שעד לפני רגע היו חברים ומכרים.

על כל פנים – אנחנו בדיוק עוברים את אותו דבר עכשיו. וזה רגע שאין ממנו חזרה – כי בעצם הבית שלנו משתנה כעת באופן מהותי. מדינת ישראל לא תמשיך להיות המקום שהיא הייתה לפני. 

השינויים האמיתיים יגיעו ממש עוד מעט, עם גל חקיקה שאנחנו יכולים רק לנחש מה הוא כולל – דוגמת המילה לבנים היא אולי דוגמא קיצונית ומשונה וסביר להניח שהיא לא נכללת שם, אבל אפשר לצפות לאי-אילו חוקים מפלים וגזעניים שיהפכו את היהודים פה למעמד משלהם.

זה אגב אמור להרגיע אתכם – רוב קוראיי הם בטח יהודים, וסביר להניח שאת השינויים הללו אתם לא תחוו על בשרכם. אתם חייתם לצד הכיבוש בלי שזה הזיז לרובכם במיוחד, ובסך הכול הכיבוש הולך לעבור פורמליזציה, והגבול בין מדינת ישראל למה שהיה עד כה השטחים הכבושים הולך להיטשטש מאוד.

אבל השורה התחתונה היא שהחילוניים הליברלים בארץ יתחילו לחפש את עצמם מחדש. ובהמון מובנים זה דבר מעולה – זה יעורר מחדש את האמנות, את התרבות והיצירה, וכן את התפיסה הפוליטית ואת הייצוג הפוליטי.

לאן כל זה הולך

לאן זה הולך? מאחר ומאחורי הימין המתנחלי וכיווני החקיקה הנוכחיים עומדים כרגע מספר גופי מחקר, אפשר להניח שהתכנית שלהם כבר שורטטה. 

הימין בא מוכן עם תכניות מגירה מפורטות, ולמעשה האקדח – שהוא לצורך העניין מכון או פורום קהלת – בכלל לא ירה עדיין! כשהוא יירה אנחנו נבין באמת מה היו התכניות ומה המטרות – אבל אני כן מניח שהמטרה המרכזית תהיה שלא ניתן יהיה לחזור מהמצב הזה – כי החזרה ממלוכה יהודית היא רק למדינת כל אזרחיה. 

אם הייתי צריך לנחש – הם מבינים לפני השמאל שהדרך היחידה לנצח אותם הוא התאחדות של יהודים וערבים.

חייב גילוי נאות – אני לא ציוני ואף פעם לא הייתי. 

אני לא רואה עצמי משתייך גם לא לשמאל הציוני. 

אני לא חושב שיש לשמאל הציוני איזשהו עתיד פוליטי. 

אבל גם אם מסתכלים על זה מהזווית של הדמוגרפיה – יש כאן שתי אפשרויות בלבד – אפשרות אחת היא מלוכה יהודית בה יש אזרחים בעלי זכויות ואזרחים או תושבים חסרי חלק מהזכויות. אפשרות שנייה היא מדינת כל אזרחיה מהירדן לים. בכל מקרה סיפוח יקרה. אין היתכנות להיפרדות במצב הנוכחי. 

מאחר ואני חושב שהימין מבין את זה טוב מאוד, די ברור שאחד הצעדים הראשונים יהיה להגביל את האופן בו יכול להיות ייצוג בכנסת – על ידי הגבלת מפלגות לא יהודיות למשל, או לא ציוניות או וואטאבר. גם חוקים שדורשים שבכל ממשלה יהיה רוב יהודי הם אופציה. קשה לדעת.

מה שבטוח זה שהדרך היחידה להילחם בזה היא להבין שאם נלחמים על דמוקרטיה אז נלחמים עליה עד הסוף – לא דמוקרטיה ליהודים, דמוקרטיה לכולם. 

תנחומיי לאופוזיצייה ולליכודניקים

הפשע של האופוזיציה בעיני זה שהיא פשוט הולכת עם סנטימנט ההצבעה ולא תוקפת את המטרה.

אם המצביעים שלהם החליטו שביבי הוא הבעיה – אז מבחינתם ביבי הוא הבעיה. 

הם לא יתקפו את המתנחלים ולא ידברו עם הערבים. 

ובזה שהם לא מוכנים לדבר עם הערבים בכלל הם פשוט מייצרים מציאות שבה זה או שהשמאל הציוני הולך עם הימין (והוא לא) או שהוא לא עושה כלום – כלומר הם במצב תבוסתני שאין ממנו יציאה – והם גם לא דואגים לשום יציאה ממנו. למה הם מחכים? 

עד שלא תקום כאן תנועה דמוקרטית שוויונית אמיתית של יהודים וערבים, לא תהיה אף מפלגה שמציעה פתרון בר קיימה למצב הנוכחי ולזה העתידי.

(ואני לא מדבר על הדמוקרטית, בה השקעתי כל כך הרבה, אשר נחטפה, עונתה ונרצחה על ידי שמאל ציוני פורש מפלגת מרצ)

אבל תנחומיי האמיתיים הם למצביעי הימין והליכוד שבחרו בליכוד מתוך תקווה למשילות, ואולי סוף סוף התעוררו להבין שבעצם יש להם ראש ממשלה שלא שולט על שום דבר בסיטואציה, ונגרר לאין ספור אירועים פוליטיים שהוא לא חלם לקחת בהם חלק. 

אין מושל – יש מספר כוחות שמושכים בובת חוטים שמדברת בקול נמוך אבל לא בוחרת בכלום.

ונתניהו הוא הוא יותר מסכן מרשע. והוא לא המטרה – הוא ההטעייה, הפתיון, מטרת הדמה, הdecoy, של מי שמבחינתם אתם תינוקות שנישבו, והם אדוני הארץ. 

הם קיבלו מאיתנו מדינה קצת דמוקרטית, וימשיכו את זה מכאן כראות עיניהם.

אופטימיות?

אני חייב להגיד שאני לא לא אופטימי. רק ניסיתי לצייר את המציאות כפי שאני תופס אותה. אני חושב שהמציאות היא באמת די פשוטה – סדר הפעולות וההיגיון של מי שכרגע אוחזים בחוטי השלטון בולט מאוד, האנשים שעומדים מאחורי הפעולות הללו מאוד גלויים לגבי האידיאולוגיה שלהם ולגבי המטרות שלהם.

עבור כל מי שרוצים לחיות במקום אחר זו הזדמנות מעולה לעשות בדק בית, ולהתחיל להבין מחדש מהו הבית הפוליטי שאנחנו צריכים. מי הם השותפים ומי הם האויבים. מהו העתיד האפשרי באמת, ומהו עתיד מדומיין ולא מציאותי.

בדרך למתן תשובות לכך עשוייה להיווצר כאן תרבות חדשה, שבאה ממקום מורד ולא ממקום שבע, וזה דבר חשוב מאין כמותו. החורבן של מפלגות השמאל הציוני הוא רק הדשן של המפלגות העתידיות.

כן – בדרך לא תהיה כאן דמוקרטיה. אבל תכלס אף פעם לא ממש הייתה. ההיגיון שלי אומר – שגם אם זה ייקח אי אילו שנים, לבסוף המלוכה תתמוטט, כי לא ניתן להחזיק כל כך הרבה אנשים בשבי האידאולוגי הזה, בטח כשאין לכך שום חיזוק מהצד הכלכלי. שינויים במצב הכלכלי יערערו מאוד את השלטון הזה, ובהיעדר אויב להאשים סופו יהיה צפוי, והפרוייקט יקרוס לתוך עצמו. בפוליטיקה אין נצח, בפוליטיקה שלנו אין אפילו כמה שנים.

ואגב – נקודה אחרונה – הממשלה הזאת תיפול מהר ממה שאתם חושבים. האקדח כבר מונח על השולחן – זה משרד הביטחון. התערובת של סמוטריץ׳ וגלנט לא תעלה יפה, וסמוטריץ׳ ישתמש בזה כדי לפרק את הקואליציה. מתי? נדע רק אחרי שהרפורמות ייכנסו לתוקף. אבל בכל מקרה -כל הרפורמות הללו עלולות, אם נתארגן במהרה, להיות חרב פיפיות שיחריבו את ניסיון ההפיכה הנוכחי. לא הולך לשים על זה כסף, אבל זו בהחלט אפשרות קיימת.