המודל מדבר על ארבעה-חמישה שלבים של אבל. ואני הרגשתי שעברתי את כולם בערב אחד של להעלות סטוריז לאינסטגרם. הכחשה שמתפתחת מהר מאוד לכעס עצום, שהופך לדיכאון וחרדה, ולבסוף גם סוג של קבלה. והאמת שאל הקבלה נדמה לי שהגעתי היום – ערב תשעה באב, כשישבתי עם אבא שלי במסעדה פרסית לאכול צהריים בשוק לוינסקי.
דיברנו על המצב, כמו שכולם מדברים על המצב אני מניח. באופן שהפתיע אותי וגם די הרגיע אותי, הסכמנו שנינו שבסך הכול הדברים נראים כאילו הם הולכים לכיוון טוב. הסכמה אגב זה לא דבר שאנחנו מתמחים בו, תמיד הרגשתי פער מאוד גדול בין העולה החדש-ישן מאיראן שהגיע לארץ בגיל 20 ומשהו, ובין בן הזקונים המאוד ישראלי שהייתי, מרחק של ארבעים שנה ושפת אם שלמה אחד מהשני. האחד ציוני שעלה לארץ לבדו, הכין את הקרקע למשפחתו שבאה תוך כדי שהיא מותירה עולם שלם מאחוריה, והשני ילד מעצבן שלא מקבל או מבין את ההקרבה שהוריו עשו כדי לחיות פה, ומלא ברעיונות מרקסיסטיים ליברליים ואוניברסליים. במשך שנים היינו מתווכחים לכדי צרחות על כל נושא פוליטי. אי הגיוס שלי לצבא היה אחד הנושאים הכי כואבים והכי פחות מדוברים בבית – למרות הנסיבות הדי מוצדקות (החבר הכי טוב שלי התאבד עם נשק חם כשהיינו בני 15, והנפש שלי לכמה שנים הלכה יחד איתו). ולמרות החיכוכים הוא גם האיש שסיפק לי את חומרי הקריאה המעניינים ביותר (הוא אשכרה קנה לי את חקירות פילוסופיות של ויטגנשטיין בגיל 15, ניסיתי לקרוא אותו אז ולא בהצלחה רבה).
כשהממשלה הנוכחית נבחרה אגב, אחד הדברים שהכי הלחיצו אותי היה לשמוע מאחותי שאבא אמר שהוא חושש. אני חושב שאבא, כל אבא, גם אחד שאתה לא מסכים איתו, לא אמור לחשוש. כאבא הכוונה. יש לנו ציפייה גבוהה מאבות להיות איזה סמל של יציבות וביטחון. ואבא שלי ספציפית הוא אדם אופטימי מטבעו, רגוע בצורה בלתי רגילה, ותמיד הרגשתי שהוא גם מבין המון בהמון דברים – ואם הוא מרגיש לא נוח עם מה שקורה, אז גם אני מתחיל לרעוד.
על כל פנים, כשישבנו לארוחת צהריים החודשית שלנו, היה נראה שלראשונה אנחנו מאוד מסכימים וגם אופטימיים. קרה משהו גדול, אנחנו אמנם בעיצומו של אירוע חמור, אבל בסך הכול מדובר ברגע חיובי, חשוב ומכונן. זה אגב לא אומר שהרבה אנשים לא ייפגעו, נפשית, פיזית או כלכלית, מכל מה שקורה. אבל אולי יש מקום לתקווה שאחרי שהמערכה הנוכחית תסתיים נחיה במקום טוב יותר. ואסביר.
בשיחתנו אני דימיתי את האירוע החברתי שאנו מצויים בו, לבית שמצוי בהכחשה לכך שאחד הילדים מכור לנייס גאי. כלומר לכולם זה די ברור, אבל לא מדברים על זה בכלל בכלל בכלל בבית. הילד המכור מנהל סוג של חיים נורמטיביים, הוא פוגע בסביבה הקרובה שלו אבל המשפחה סולחת, והוא גם תכלס ממש מנסה להראות שזה לא באמת פוגע באף אחד ושזו התנהגות שהיא בגבולות הלגיטימית (זה כמו וויד, רק סינטטי!) – ומתוך תחושת שבי קלה או איזו אהבה נוסטלגית, במשפחה לא רוצים וגם לא ממש מסוגלים לדבר על כך (למרות ההסתבכויות, ולמרות מה שהשכנים אומרים, ולמרות התיקים במשטרה, ולמרות ולמרות ולמרות).
עד שיום אחד הוא כופה על כל המשפחה איזה טיול משפחתי מעפאן שלאף אחד אין ממש כוח אליו, מביא וואן, כולם נדחפים פנימה, הנסיעה מלחיצה את כולם וגם אותו, ואין מצב שהוא לא מעשן איזה ג׳וינט נייס גאי בדרך, ואולי אפילו אבא הוא זה שנותן לו אש. ואז הנסיעה מתחילה להשתבש. הרכב כבר נוסע על השוליים ועוד שנייה נופל לתעלה. באוטו צרחות, מתחילה התרחשות. זו לא הדרך! זה מסוכן! אבל אחינו הנהג בטוח שהוא נוסע פגז והוא לא מבין מה הבעיה, והכול נראה לו סבבה, להיפך אפילו. ועם זאת הכול מרגיש שמהר מאוד הולך להתחרבן, ושבמקרה הטוב הם בכלל ייצאו מזה בחיים (לא חראם על האוטו אבל?), ופתאום הנקודות מתחילות להתחבר הרבה יותר טוב, וההתנהגויות האלה שלא לגמרי היו בטוחים ממה הן נובעות, וההתפרצויות, והאלימות, פתאום כל ההתמכרות הזאת נראית כמו משהו שכן היה צריך לדבר עליו, שחייבים לדבר עליו, כי אולי הוא לא צריך לנהוג בעצם, וברור שהיה צריך למנוע את זה ממנו קודם, וצריך להבין מה לעשות כי חייבים לבלום את האוטו ואסור לעבור על זה לסדר היום כי הוא תכלס שם את ההתמכרות שלו לפני החיים של כולם וכולנו סתמנו תג׳ורה.
וזה אולי דימוי ארוך מדי וציורי מדי, וגם אבא שלי לא לגמרי התחבר או הבין את הפואנטה שלי לחלוטין. הוא ניסח את זה בהחלט טוב ממני – הביוב סוף סוף צף, אף אחד לא יכול יותר להתכחש לרצונות של אף אחד, הציונות הדתית נחשפה במלוא ערוותה, ולצידה ההשפעה של השליטה בפלסטינים. ואבא שלי אגב לא איזה שמאלני דגול – העולה האיראני המתוק שהוא למשל מעולם לא דיבר על הסוגיה הפלסטינית למיטב זכרוני. ופתאום אפילו הוא – לא רק שמודע לטירוף שפשה בציונות הדתית (באגף הפוליטי משיחי שלה, אין לי שום דבר נגד היותם או היותכם אנשים דתיים), אלא גם מבין את הנזק האדיר שנגרם בגלל חוסר הפתרון האלמותי של הסכסוך הישראלי פלסטיני.
אז מה בעצם אופטימי בזה? כי הרי הנהג עדיין שם על ההגה, וטוב לדעת באמת שזה מה שהוא רוצה, אבל מה זה עוזר כשהוא נוסע לתוך התעלה? אז גם לגבי זה הסכמנו בינינו, שאנחנו ברגע של בלימה בחריקה. החוק שעבר, גרוע ככל שיהיה, לא סביר שישמש בזמן הקרוב אם בכלל למטרותיו המקוריות. אני לא חותם על זה, אבל אני כן חושב שפיטורי היועמ״שית למשל, עובדת ציבור, משרתת ציבור שמתוקף תפקידה אמורה לפקח על תקניות הפעילות של הממשלה ולוודא שזו פועלת לפי החוק ולא פוגעת באזרחים באופן שרירותי, לא על הפרק. כי ברורה התגובה המיידית שתהיה לפעולה כזו על הציבור. למעשה עילת הסבירות השתנתה – והפכה להיות מסוגייה משפטית לסוגייה ציבורית. פעולה שלא סביר לעשות, כזו שמוכתמת בדיו של שחיתות או בהמיות, תלוּוה מעתה בתגובה ציבורית חמורה ביותר, ואני לא חושב שזה האינטרס של הממשלה להמשיך לתדלק את המחאה העומדת כחרב על צווארה (אגב זה מדהים לחשוב על כמות הפעמים בהן בג״צ דווקא לא הפעיל את כוחו למרות נושא הסבירות, וכמה ככל הנראה היה עדיף לממשלה לנסות את בג״צ במקום לנסות את הציבור. אבל שוין. טעו). גם הפסקת ההתנדבות למילואים ואולי אף קיטון בקהל המתגייסים הכללי מכניס את כולם להיסטריה ובצדק.
לצד כל זה, נהיה די ברור שמאזן הכוחות הפוליטי פשוט השתנה באופן רדיקלי – לכדי כך שתנועת הליכוד קטנה באופן פוטנציאלי ב30% כרגע. זה מספר מטורף, אני לא חושב שאנחנו מעכלים אותו כשאנחנו רואים את הסקרים. שלושים האחוזים הללו הם כ320,000 אנשים שהליכוד איבד. ושהצד השני הרוויח. עכשיו זה כשאנחנו מדברים על ביבי בראשות התנועה הזו. אבל בכלל לא בטוח שבבחירות הבאות עוד נראה אותו. לפי דפוסי הפעולה האחרונים שלו נדמה שהבן אדם איבד לא מעט מקסמו, ואולי גם מכוחו. הרי ביבי שאנחנו מכירים הוא אמנם אגו מניאק רדוף עם שאיפות רודניות, אבל הוא גם הזה שיודע לדפוק את כולם למען רווח אישי ולגרום לכולם חוץ מלעצמו להיראות גרוע, הוא הזה שהאש הרבה פעמים לא נוגעת בו, הוא זה שמנהל את כולם מאחורי הקלעים, מסכסך, מסית, יו ניים איט. והינה הוא לא. הוא גמור. הוא מנוהל ולא מנהל. הוא כבוי. האם אין סיכוי שהוא ינסה ללכת על איזה הסכם פרישה מהחיים הפוליטיים תוך שנה במקום להתחיל להעיד במשפטים של עצמו? לא בלתי סביר, ואפילו די הגיוני. כמעט כאילו כל ענייני הלב שלו היו ספין שיוכל לתת לו תירוץ לפרוש בשקט כדי לשמור על בריאותו. ומה יהיה על תנועת הליכוד הזו אחריו?
ובכן עוד חזון למועד כמובן, אבל בואו נגיד ש-25 מנדטים זה באמת חלומות באספמיה בעולם פוסט ביבי כפי שזה נראה כרגע. התחזית שלי היא שהליכוד יתפרק – חבורת הזבל של קרעי ולוין וחבריהם אולי יצטרפו לציונות הדתית או לעצמה יהודית. אולי הם דווקא יישארו בליכוד ויביאו את הציונות הדתית אליהם. אין לדעת. אבל בכל מקרה הליכוד במבנה הנוכחי שלו לא יישמר, כוחו ללא ביבי ייסדק לכדי היעלמות, ודמויות קיקיוניות ורעות שראינו בכנסות האחרונות ייעלמו מחיינו ויחזרו לחור השחור שלא ברא אותן. נוסף על כך, אני משוכנע שרבים ממצביעי הציונות הדתית שאינם מזדהים עם המשיחיות, המיזוגניה והאלימות שנציגיהם הנוכחיים מביאים לשולחן הכנסת ולממשלה, ייאלצו למצוא או ליצור אלטרנטיבה ערכית וראוייה יותר, ואז אולי עוד נראה דמויות כמו נפטלי בנט חוזרות לפוליטיקה – אבל שוב, עוד חזון למועד. בכל מקרה, אנחנו הולכים לגלות שלליכוד הצביעו לא מעט אנשים שדווקא כן היו רוצים מדינה ליברלית יחסית, אבל אהבו את ביבי וחשבו שהוא כן מייצג את זה בגלל הקסם האישי הרב שלו או מה שזה לא יהיה, וכפי שכולנו בתכלס די יודעים – הצד ה״מתון״ של הליכוד הוא אחלה שותף להקמת ממשלה לכל חבורת גנץ-לפיד-העבודה-מרץ, ואפילו את החרדים אפשר להכניס לשם בלי להוריד הרבה דמעות.
אבל אם נחזור לנושא, אז נדמה לי שהתקופה האחרונה הייתה רגע מרהיב של יציאה מהארון. כולם יצאו ממנו – ועכשיו על הציבור לשפוט. והציבור שופט לחומרה – רואים זאת ברחוב ורואים זאת בסקרי המנדטים. לצערה של הממשלה, כוחה על האזרחים קטן משהיא חושבת – ובתור זו שתלויה בכספי המיסים שלהם ובהתנדבות שלהם להגנה עליה, עושה רושם שהיא די תקועה, וכל עוד תמשיך לעצבן את כולם, היא רק תתחפר יותר עמוק. אנחנו נסבול, נילחם, ניעצר וניפצע, אבל מהיכרותי עם השמאל הציוני (שאיני נמנה עליו), מדובר באנשים לוחמניים, סבלניים, חכמים וחזקים. הם הילד הזה שהתבריינו עליו מלא זמן כי הוא חנון כזה, והתעלמו לחלוטין מזה שבעצם אף אחד לא יודע מה הכוח שלו ומה יקרה כשהוא יחזיר. ואז הוא מעיף שולחן לפנים ונכנס להתקף זעם. נראה לי שהיה עדיף לימין כשהדוב הזה עוד נמנם.
אגב היציאה הזו מהארון הייתה באמת מרהיבה בעיני. אפילו כתבתי עליה טקסט שלם אבל גנזתי אותו כי השתמשתי בו יותר מדי פעמים במילה נ-אצי. חששתי שהאינטרנט יזכור לי את זה לנצח ושאף אחד לא יבין. אבל בואנה – כמה אנשים יצאו נ-אצים לייטלי. לא לתרום איברים על בסיס גזעי, כאילו נשמה – אז מה אם אבא שלך היה במחתרת היהודית וניסה לרצוח ראש עיר פלסטיני ובטעות רק פצע אותו וגרם לחבלן המשטרתי להתעוור – אפילו להיפך, אם כבר זו סיבה עבורך לעשות תיקון עבור אבא שלך שקיבל רק שלוש שנים בכלא על ניסיון ההתנקשות הזה (על פאקינג ניסיון רצח ועל זה שעיוור שוטר בתפקיד! כן!!! בואו תתמודדו עם זה פעם הבאה שאתם טוענים שאתם לא פריווילגיים). אבל זו לא היציאה היחידה מהארון – ממש לא – למעשה בכל החודשים האחרונים יותר ויותר גזענים מבטאים את תורת הגזע שלהם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, ביטוי שסוף סוף הביא לתובנה (ומוטב מאוחר מאשר אף פעם) שיש לנו פה עסק פסיכופטים ושהשליטה בעם אחר משחיתה את הנפש והורסת את החברה. מצרף בכל זאת קטע מהטקסט הגנוז:
הפסקת מילואים ומחאה בלתי אלימה
למעשה במשך שנים היינו במה שקרוי deadlock – איזה מין רגע של חוסר הכרעה כללי לגבי הזהות והמהות של המקום הזה. הייתה כאן איזו אווירה של היתממות, בה אנשי שמאל ואפילו הקיצוניים שבהם, הלכו והתגייסו ואפילו שירתו בשטחים, ומהצד השני אנשי ימין רבים הסתירו והעלימו תפיסות גזעניות או אמונות לגבי דרגות חברתיות שהם מאמינים בהן.
כפי שכתבתי, עם כינונה של הממשלה הזו התחילה יציאה המונית מהארון הימני הגזעני. חלקים מסויימים בציונות הדתית, בעיקר אלה המזוהים עם ההנהגה הפוליטית שלה כיום, הם למעשה גזעניים קיצוניים ביותר. החל מסמוטריץ שלא מוכן שאשתו תהיה בחדר התאוששות מלידה לצד אישה ערביה, דרך בן גביר עורך הדין של שורפי הכפרים ואיש אלים מאוד בעצמו, דרך העברות התקציבים מתקציבי החברה הערבית לתלמידי הישיבות – ועוד אין ספור דוגמאות, שבאמת, רק מספיק לפתוח טוויטר בשביל לראות אותן ובשביל להבין כמה הכול פשוט בחוץ.
ומהצד השני יש חברה חילונית ליברלית שממשיכה להזרים דם לפרוייקטים המוטרפים של אלה שחיים לפי תורת גזע, שבה הם הדתיים הלאומיים הם התגלמות המשיח, והציונות החילונית היא חמורו של משיח. מתוך תפיסת עולם מדורגת זו, בה הם בראש, היהודים החילוניים תחתם, ושאר הגויים תחתם, נגזרות אינספור פעולות מטורפות שבאות לידי ביטוי בממשלה הנוכחית. הציונות הדתית רכובה הלכה למעשה על הציונות המסורתית שמיוצגת בידי הליכוד, אשר בתמימותה מאפשרת להם לעשות ככל העולה רוחם רק משום שהם לכאורה מחזיקים בסט אמונות דומה, אך החמור הזה מורכב הרבה יותר – ורובו למעשה מבוסס על קיום של חברה ליברלית וחילונית במדינת ישראל המכלכלת את כל החרא הזה.
עכשיו – היהודים הגזענים איבדו לחלוטין את הבושה. וברגע שפתאום, אחרי שנים של ניצול אינסופי, הליברלים התחילו להרים את הראש אל מול מתקפת הניצול הבלתי פוסקת – שכללה גם הסתה, פלגנות וגזל – היהודים הגזעניים החלו לפעול באותה אלימות שהם מפעילים בשטחים גם כלפי מי שלפני שניה היו האחים המממנים. נכניס להם אצבעות לעין, נתעלל בהם, ונמשיך לקחת מהם ככל שרק ניתן, העיקר לממש את החזון המשיחי ולייצר מרחב מחיה יהודי ונקי מגויים.
לחילוני הליברל למעשה יש מעט ברירות והוא גם די דחוק לקיר – כלומר, מצד אחד ממיסים אי אפשר להתחמק, כי כפי שבנג׳מין פרנקלין אמר, וכפי שכל מי שהיה חייב אי פעם שקל למס הכנסה או לביטוח לאומי יודע גם יודע, "בעולם הזה לא קיים דבר ודאי, מלבד מוות ומיסים." אבל החילוני הליברל לא מקריב רק את כיסו. הוא מקריב גם את חייו. הוא לוחם למען הגזען והמשיחי, הוא כובש עבורו, הוא מסכן את חייו ולעתים קרובות פוצע את נפשו למענו. ובנוסף לכל זאת, החילוני הליברל נאנק תחת יוקר מחייה, לא מקבל כמעט דבר מהמדינה – תקציבי החינוך, הבריאות, התרבות והסביבה רופסים – למעשה שלושת הדברים שמעניינים את הליברל נלקחים ממנו באקט סדיסטי וכואב. הנושאים שמעניינים אותו ויקרים לליבו לא מטופלים. הוא היחיד שנותן ומקריב, והוא לא מקבל דבר וחצי דבר.
איזו עוד ברירה יש לו אלא להפסיק לשרת? איזו עוד מחאה ניתן לעשות?
כי הרי כאשר כל מחאה עוברת השתקה או נענית בהתעלמות, והתקציבים ממשיכים לעבור רק לכיוון של צד אחד, אבל המיסים הם גבוהים, והכול די חרא, ואת החיים צריך לסכן יותר ויותר, כי יש פה צד אחד שאוהב אש, הרג, ומלחמה, והוא לא מוכן להילחם אותה, אבל הוא בהחלט מוכן להצית אותה, אז למה, בין אם זו דמוקרטיה ובין אם לא, למה לעזאזל שהמוחים לא יפסיקו להתנדב? באיזה עולם זו לא מחאה לגיטימית? זהו מאבק לא אלים, מאבק שמבוסס על אי עשיית פעולה, להבדיל מביצוע פעולה אלימה. ובמקרה הזה, היעדר פעולה, הוא האקט האקטיבי ביותר והחשוב ביותר. אני לא אשתף איתך פעולה. בלי לפגוע בך, בלי להיות אלים, בלי לעבור על החוק אפילו. אני פשוט לא אפעל. זו מהותה של מחאה לא אלימה – ויש רק מקום אחד בו פעולה כזו היא לא לגיטימית:
עולם שבו אף מחאה אינה לגיטימית.
וזה המצב. מבחינת המתגונן אין אף מחאה לגיטימית, והמחאה תמיד מעידה על אופיו הגרוע של המוחה. אבל זהו עולם דוגמטי שבו יש מקום רק לתפיסת עולם אחת. וזה לא מפתיע – ככה נראה העולם הדתי, וככה מבחינתם נראית המציאות הפוליטית. וזוהי בדיוק העמדה המעמדית שהם מחזיקים בה. אנו לא חווים זאת כגזענות כלפינו – אף על פי שזו לחלוטין כן. עמדתנו הבסיסית על מבנה העולם לא לגיטימית מבחינתם. בעוד בתוך תפיסת עולם ליברלית ניתן להחזיק בשלל אמונות ודרכי חיים – עבורם אין לנו ולתפיסותינו קיום. אנו כאן רק כדי לשרת אותם.
אני באמת תולש שיערות ולא מבין – מה היה להם רע?! זה ניצול כל כך מוגזם שזה מפחיד, וחוסר ההבנה של המצב שהם יצרו הוא מטורף בעיני. אבל אני חייב להגיד שאני חושב שהם הלכו לשם בעיניים פתוחות. היציאה מהארון המאוד גזעני היא בעיני פתיחת הקלפים. זה שלב במשחק שבו כבר מפסיקים להסתיר ולעשות טריקים ושטיקים – זה השלב שבו מדברים ביזנס. כל אחד מראה את מה שיש לו. נו – אז אם אתם מראים את מה שיש לכם, מה אתם פוחדים שיראו לכם בחזרה? מה קרה?
מה חשוב לכם כל כך הצבא? כי כבר שנים שהוא לא ממש מגן על אף אחד – הוא בעיקר משרת את ההגנה עליכם ועל האלימות שלכם, ונאלץ להתמודד עם הצרות שנוצרות מתוך כל הפעולות שאתם מייצרים. הרי מן הסתם אם תהיה מלחמה כל מי שאתם מכנים בטמטומכם האורוולייני ״סרבנים״ יקומו מיד ויעלו על מדים. אבל למה לעזאזל שהם יקריבו חיים ונפש של עצמם ושל ילדיהם עבורכם? אתם הרי נראים כרגע מסוכנים יותר לקיום שלנו מאשר כל אחד מהאויבים האחרים שיש לישראל, ולכן אתם חוטפים את המאבק הכואב והמסוכן ביותר עבורכם – מאבק לא אלים. שימת זין עליכם. רוצים להשתגע? תעשו את זה על חשבון מישהו אחר.
ואם אתם מתנחלים וקראתם את זה ואתם עכשיו מקלידים משהו עצבני לדי.אם שלי – אז בבקשה, אל תיתממו. אם לא הבנתם התנועה פוליטית שמייצגת אתכם פועלת על מנת לפגוע בי ובכל חבריי. ואם אתם לא עושים דבר כדי לעצור את נציגי הציבור שלכם אז אתם חלק מזה וכדאי מאוד שלא תכתבו לי. ואם אכפת לכם מהמקום הזה אז אני לא היעד למכתבים וטקסטים אלא אנשי הציבור שלכם.
שנית – אם קראתם את הספין המטומטם על זה שמדובר בהפיכה צבאית או השימוש של סמוטריץ׳ במילה חונטה והתבלבלתם – אז בבקשה להתאפס. הפיכה צבאית זה כשאנשי צבא משתמשים בכוח על מנת לתפוס עמדות שלטוניות. לא מדובר באנשים שפושטים מדים ומניחים את הנשק. ואותה חונטה שסמוטריץ׳ מדבר עליה, על זה אמרו חזל ״הפוסל במומו פוסל״. חונטה זה מה שקורה כשבתוך אי יציבות פוליטית, קבוצה קטנה מצליחה להשתלט על מוקדי הכוח ולשנות אופי של מדינה שלמה. זה קרה בלבנון, זה קרה במקסיקו, והינה זה קורה גם כאן. כשסמוטריץ׳ מוביל את המהלך. אז בבקשה שיסתום תפה כי רואים לו תתחתונים.
על רעיון ההיפרדות
כולם מדברים על היפרדות פתאום. שתי מדינות, להיפרד, שמאלנים וימנים, אנחנו והם. ווואלה, אני חייב להגיד שזה נשמע לי ממש מוזר וגם פתרון ממש גזעני ודפוק ונאיבי. כי בתכלס המצב שבו אנחנו נמצאים הוא בדיוק שלב האיחוד. זה הרי מה שכואב לנו כל כך. זה כאילו לידה הפוכה. כן כן – כואב בדיוק כמו שמדמיינים. למעשה היינו בנפרד עד כה. מדינה אחת ליברלית בגבולות הקו הירוק, ומדינה משיחית בתוך הקו הירוק. וכמה נוח ונעים, לחיות במנותק לחלוטין מכל מה שקורה שם. מגזל הקרקעות, מרמיסת זכויות אדם בסיסיות (תנועה, קניין, חיים), מאפרטהייד רחמנא ליצלן. אבל הם שם ואנחנו פה והם זה לא אנחנו בדיוק (טוב פסדר, בצבא לפעמים משרתים שם אבל זה גם רק כדי למנוע שם דברים יותר נוראיים ממה שגם ככה קורים לכאורה), ובקיצור – בהיפרדות היינו.
החוויה הזאת של להבין שבעצם הכול מתחבר עכשיו, הכול חודר אחד לתוך השני – הנבואה הלייבוביצ׳ית הזו – זו באמת מכה נוראית ולא נעימה בכלל. אבל להיתלות בפתרון של היפרדות זה באמת לא להבין את הסיטואציה ולחשוב בנאיביות שפשוט אפשר לעשות עכשיו אחורה פנה לתהליך שלקח איזה חמישים שנה אוטוטו כדי שיקרה. ולתהליך הזה אנחנו אחראיים. ואני לא משתמש הרבה בבולד בכלל אז זה אומר משהו. ולמה אנחנו אחראיים אליו? כי בתכלס – לא טיפלנו בו בכלל בזמן, ואפילו די עודדנו אותו. קיבלנו אותו. הכלנו את הכול. התעלמנו מכל מה שלא רצינו לראות. שני מיליון אנשים שחיים תחת משטר צבאי, לצד כנופיות אלימות וגזעניות. כן – הטרור קיים. אבל לא – הפתרון לטרור הוא לא להמשיך עם החרא הזה. והיפרדות משמעה להמשיך עם החרא הזה, כי זה פשוט אומר – תנו להם לעשות מה שעשו עד כה, אבל בואו נשנה את השמות. וואלה יופי. ומה עם קצת לקיחת אחריות?
עם כל כמה שזה נשמע באמת מפתה להפוך את רצועת החוף הנפלאה מהמרכז ועד חיפה לאיזו מין סינגפור עם מסטיקים על המדרכות, נדמה לי שהתנתנקות של ישראל מיהודה תייצר כאוס שיזלוג אליה בחזרה כמו חסימה חמורה בדרכי השתן. המלחמה הנוראית שעלולה להתפתח מעבר לקו הירוק, החנק הכלכלי שם, זו סיטואציה שבאמת רק מילים מכוערות יכולות להיאמר עליה. והאם זה ריאלי בכלל? שלוש ישויות מדיניות ללא גבולות מוגדרים? זה באמת רעיון שרק סטארטאפ ניישן יכולה לייצר, במובן הכי רע של הדבר.
זה אפילו מזכיר את היציאה מעזה. הציונות מייצרת מצב מזעזע ובלתי אפשרי, ואז היא משתחררת ממנו ונותנת לו לפתור את עצמו (פתרון שווא לחלוטין שמסתבך אבל אז כבר מאוחר מדי לטפל). כשלמעשה כפי שאמרתי אנחנו בשיאו של תהליך איחוד. למעשה האיבר הנוסף חובר כבר, ורק נותר להסיר את התפרים. זה כמה שאנחנו מתקדמים בתהליך.
ובכל זאת – נדרש פתרון. אבל אולי הפתרון דווקא נעוץ באופן שבו אנחנו מטפלים באיחוד הזה, ולא באופן שבו אנחנו ממשיכים לנסות לדחות ולהתעלם ממה שקורה (או מנסים לעשות אחורה פנה אחרי שכבר הגענו ליעד). כי למעשה, חמישים שנות כיבוש ופנטזיה על היפרדות מהפלסטינים, עברו חלפו ביעף ופתרון מדיני בתחום הזה לא נראה באופן גם בהקשר הזה. אבל כל עוד השמאל הציוני ממשיך להאמין בפנטזיה הזו אנחנו לא נחווה התקדמות.
פרוגרסיה. שבירת מוסכמות. חייבים לשנות דיסקט בהקשר הזה.
הפתרון המתבקש בעיני הוא ויתור על החלום הציוני. אני קורא לפתרון הזה – פתרון השלום. במודל הזה אנחנו מאמצים את האיחוד עד הסוף, לכדי סיפוח מלא ומקימים מדינה דמוקרטית עם שוויון זכויות מלא לכולם. נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם אבל אין לי בעיה לחזור על עיקרי הדברים. מדינה דמוקרטית בעלת חוקה דמוקרטית, המורכבת ממספר מדינות מחוז בדומה לרפובליקות שונות בעולם. ישנם איזורים חילוניים יותר ואיזורים שמרניים יותר. אם ניקח למשל את כל שטחי יהודה ושומרון – נראה שבכולם חיים אנשים מסורתיים ושמרניים, חלקם מאמינים באלוהים וחלקם באללה, כולם מלים את בניהם בגיל 8 ימים ומאמינים בקדושת ירושלים. הם מחזיקים בערכים של כבוד המשפחה, ואוהבים את האדמה הזו בקטע פטישיסטי כמעט. המשיחיים והפלסטינים קרובים זה לזה הרבה יותר מכל האחרים פה – יותר מלחרדים ויותר מלחילוניים.
המחוזות יתפקדו כמדינות המממשות את רצון תושביהן, כל עוד אלה לא מתנגשים עם ערכי הרפובליקה – הישות הכללית אשר מחזיקה חוקה ראויה ושוויונית. הדת מופרדת לחלוטין מהמדינה (אך זה לא אומר שהמדינה לא מממנת בשום צורה קהילות דתיות וכד׳ – אלא רק שחוקי המדינה נפרדים מחוקי התורה וההלכה – שכן המדינה במהותה היא דבר חילוני). לפי החזון הזה, מי שפועלים כנגד מוסדות המדינה ובאים לשנותם – יושבים בכלא. אלה הבאים להפר את השלום – גם כן. המליציות וכנופיות הגבעות – גם כן. לא כמדינת שב״כ, אלא כמדינה שומרת חוק, בה מגנים על אזרחי המדינה ועל מוסדות המדינה מפני אלה הבאים להחריב אותם. זהו המינימום של התיקון שאנחנו צריכים ומתבקשים לעשות בסיטואציה שכולנו היינו חלק ביצירה שלה.
הפתרון השני והגרוע בעיניי הוא פתרון המלחמה. במודל הזה הציונות מבקשת שלא להסתיים, ולהמשיך לקדם את חזונה. כדי להגיע לשם עליה להיכנס לעימות מזוין עם כל אלו המתנגדים לחזון הדמוקרטי של הציונות ואלו שרוצים לכונן מדינה בה יש אזרחים בעלי זכויות יתר מסיבות גזעיות. מטרת המלחמה הזו היא הכרעה של הציונות כפי שמצטיירת במגילת העצמאות (חילונית, ליברלית, אוניברסלית) את הציונות כפי שפורשה על ידי הרב קוק (משיחית, פונדמנטלית), ובסופה ישנה היפרדות טוטאלית מהפלסטינים – בלי התנחלויות בלב היישוב הערבי, בלי כבישים ישראלים החוצים את הגדה, בלי כלום למעשה. ישראל יהודית-דמוקרטית בעלת חוקה המבוססת על מגילת העצמאות, ופלסטין עצמאית לצידה. אבל בפתרון הזה מצוי פתרון אלים של קונפליקט למען מטרה שהיא בעיניי לפחות לא מספיק ראויה – ולא מספיק יציבה.
ובמילים אחרות – הייתי מעדיף לחיות במדינה דמוקרטית מהירדן לים, בה סמוטריץ׳ ובן גביר וקרעי ונתניהו יושבים בכלא, מאשר לחיות לצד מדינה משיחית בה הם ממשיכים להתעלל בשני מיליון נתינים נטולי זכויות, או מאשר להילחם במלחמת אזרחים שבסופה שתי מדינות – ישראל ופלסטין.
מילה לסיום לציונות הדתית
יש משהו מפתיע מאוד בלראות אנשים מאמינים וחדורים, שמכירים בנוכחותם של ניסים בעולם, אבל לא מצליחים לראות נס גם אם שמים להם אותו על האף. ידידיי, אחיי לשעבר, איך שלא תרצו שאכנה אתכם – מדינת ישראל, זו שקמה אי אז ב-48 – היא היא המשיח, היא הגאולה, היא נס גלוי. זה מדהים שאינכם רואים את זה. העם היהודי נדד בגולה, התגלגל והשתנה ואיכשהו שרד כעם או כדת או כדבר, והצליח לשרוד משימת השמדה של באמת האנשים הכי מפחידים ויעילים בעבודם שיש, ולהקים מדינה. אז מה, ריבונו של עולם, מה חסר לכם? מה אתם אשכרה חושבים שעוד אדמה פה תביא איזה גאולה נוספת? איזו גאולה עוד יש? מה אתם חושבים שיבוא עכשיו סבא על סוס שמתקשר עם ישויות וייצור פה משהו אחר? אתם לא מבינים כמה זה הזוי?
תכלס כל מי שמחפש הוכחות לקיום האל יכול פשוט להסתכל על המדינה הזו שנוצרה פה והגיעה לאן שהגיעה. שם רגע ביקורת בצד ונכנס לפאזה קיטצ׳ית, יסלחו לי קוראיי, אבל זה באמת מאוד מרשים. יש איזה ביטוי – תפסת מרובה לא תפסת. ויש גם את – זה האיכות לא הכמות. ובטח יש עוד מיליון ביטויים שמתאימים לסיטואציה של קבוצה שלמה של אנשים שלא מבינים שמה שהיה להם ביד הוא הכי טוב שיכול היה להיות. שאין מעבר, שמי שמחפש את המעבר נופל מהצוק, שצריך לדעת ליהנות מהטוב ולהתחלק בו עם אחרים, ושאין שום קדושה ולא תבוא שום גאולה מתוך פגיעה באחר – גם אם הוא מרגיש לך אויב שהתיישב לך בטריטוריה.
כמאמר הפתגם ובאופן מדויק לסיפורנו, ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים – פעם ראשונה כטרגדיה, ופעם שנייה כפארסה. היהודים שבאו לרשת את הארץ, בניו של אברהם, נשלחו לארץ מיושבת. גם הם התמודדו עם הסתירה בכך שנשלחו למקום מיושב, ונאלצו להתמקם בין העמים המקומיים. גם הם נפלו בקטע הזה של הקיצוניות הדתית. שלושת אלפים שנה אחר כך – והסיטואציה זהה. רק שמי שיושבים בארץ הזו הם כנראה שרידיהם של אותם יהודים, או מקומיים, או סביר להניח תערובת של השניים, שנותרה כאן והמשיכה לחיות את חייה בשקט תוך כדי שהיא מקבלת על עצמה את הדת השלטת ככל שזו השתנתה. ודווקא אלה בעצם המשיכו לשמור את מצוות אברהם, לרשת את הארץ הזו. והם מחוברים אליה בכל נימי נפשם, ולא מכירים באף מקום אחר כביתם.
המשיח לא יבוא מלשרוף להם כפרים או מכוניות. בדיוק להיפך – זה בדיוק האות שלו לקום וללכת.