אני חושב שהאירוע הפוליטי שקרה שבוע שעבר מחייב התייחסות: יום ההצבעה על הוועדה לבחירת שופטים היה נראה כלפי חוץ כאירוע רב נפגעים – דיווחים שוטפים בכל כלי התקשורת כאילו מדובר היה בשריפה שלא ניתן להשתלט עליה, כמות ספינים כמספר חברי הכנסת, ומלא בלבולי מוח סביב זה – שלא אומרים שום דבר.
יש לנו כבר הרגל לקבל אפס אינפורמציה מאמצעי התקשורת ה״חיים״ (טלוויזיה, רדיו, טוויטר). זה קורה בעיקר באירועים כמו פיגועים או מבצעים צבאיים, כשכיתות שלמות של כתבים וכתבות מתגייסים לעבודה שוטפת בכל הארץ, אבל אין להם באמת מה לומר – הם באים ללא שום תובנה – רק דיווח.
הסיטואציה הזו היא בגדול פרצה הקוראת לגנב – משום שכל עיתונאי שרוצה למלא את זמן המסך הזה, נאלץ לא אחת לקבל כל מיני מסרים מוזרים שאיכשהו נקשרו לנושא המרכזי ושלמישהו היה חשוב למסור לציבור. כאשר האירוע מדווח כאילו מדובר מינימום במלחמה במסדרונות הכנסת, רק כזו שאף אחד לא יודע עליה דבר, ושיש בה אירועים הזויים כמו שעתיים (!) של ספירת קולות שבהן אף אחד לא יודע דבר ולכאורה דבר לא מודלף, אבל השעה שש בערב וכל המצלמות כבר מכוונות וכולם מחכים למוצא פה ו ו ו וכבר אין אוויר וכולם רק רוצים לדווח על דברים, ווואי וואי וואי איזה אונס תודעתי יכול לקרות בשעתיים כאלה, השם ירחם והשם לא ריחם ביום רביעי. אפשר היה לקרוא לו לכאורה יום הספינים הגדול.
אבל אני רוצה לטעון בכלל משהו אחר – רדיקלי ודי מפתיע. כי עם כל כמה שאני באמת חובב ענק של ספינים – אני די משוכנע שדווקא לא היו ספינים ביום רביעי. אם כבר – היה זה יום האנטי ספינים.
ביבי הוא פוליטיקאי בעל חזון לדעתי (הויכוח הוא על אופיו של החזון כמובן) – אבל הוא מאוד, מאוד דחיין. הוא לא נוטה לבצע הרבה בעצמו, אלא מסתמך על פעולות של אחרים שיזיזו את הדברים לכיוון שהוא רוצה. זו לא תכונה לא טובה למנהיג או למנהל – זו אפילו תכונה יפה שמאפשרת לאותו מנהל לגרום לאנשים שסביבו לממש את עצמם בתוך גבולות מוגדרים, מה שמוליד דמויות חדות (במובן של רזולוציה) כמו מירי רגב או כמעט כל ח״כ אחר בליכוד – תופעה שאנחנו כמעט ולא רואים במפלגות אחרות.
הדחיינות של ביבי מורכבת מכמה שכבות, חלקן עמוקות מאוד. הדחיינות הראשונה והעמוקה ביותר היא דחיית ההחלטה על הגדרת הנטייה הפוליטית של ביבי. האם הוא ימני? אולי הוא שמאלני בכלל? אני לא חושב שעם החוקים החברתיים של היום קל להגיד מה הוא ומי הוא. כי בעצם הוא בוחר כבר שנים שלא לקחת החלטה שתשים אותו עם אחד משני הצדדים. אם היה ימני כפי שהוא טוען, כבר מזמן היינו אמורים לראות אותו פועל באופן הרבה יותר ישיר ומדוייק לקראת סיפוח הגדה. מדינה אחת בגבולות ישראל השלמה. ואם לא מגיעים לשם בשלב אחד, אז לפחות בנגיסות רציניות של שטח באמצעות בנייה וגזל שטחים. אבל ביבי כבר שנים לא עושה זאת, ובקושי עוסק בזאת. הוא קצת כמו בן אדם עם הפרעת אכילה קשה שמנסה להוכיח לכולם שהוא כן אכל את הפיתה, ומדגים זאת באמצעות נגיסה של פירורים קטנים מאוד מהקצה של הפיתה ולעיסה אינטנסיבית שלהם. אבל בכל השנים שלו בשלטון הוא לא לקח ביס. זו החלטה מושהית.
וההחלטה הזאת יש לה השלכות מהותיות מאוד – על חייהם של מיליוני אנשים. על כל הפלסטינים החיים בגדה. על כל היהודים החיים בגדה. על הרבה מאוד יהודים החיים בגבולות הקו הירוק – בעיקר על חיילים אבל לא רק. ומבחינתו של ביבי – אם ניתן היה למשוך את ההחלטה הזו עד אין קץ – אין לי ספק שבכך היה בוחר (אגב מזלו של ביבי הוא היעדר הפרטנר לכאורה בצד השני, ועל כך הוא חייב לא מעט לאהוד ברק עם כל האיבה שלהם האחד לשני. היעדר הפרטנר נותן לגיטימציה להחלטה הזו מתוך חשש של ישראלים רבים שכל בחירה אחרת תוביל להשתלטות של חמאס על הגדה, לא תזה מופרכת במיוחד גם אם האשמה על השתלטות החמאס על המוסדות קשורה במישרין לשלטון הימין).
עכשיו אם ניקח עוד רגעי דחיינות של ביבי, אז חוץ מאירועי השבוע החולף אפשר בקלות להיזכר בהסכמים הקואליציוניים, ולמעשה בכל משא ומתן שביבי היה שותף לו בשנים האחרונות. בשום שלב לא הייתה מצידו בחירה מיידית, החלטה ברורה מהרגע הראשון וביצוע שלה. תמיד, אבל תמיד, הבן אדם מורח אותך כמו ששואב אבק רומבה מורח קיא על כל הרצפה של הבית. לאט וביעילות.
אנשים חושבים שדחיינות היא דחיית משימות. אבל כדחיין מקצועי מאוד אספר לכם שזה לא העניין. דחיינות היא לחכות לדקה ה-90 או יותר מזה, לרגע האחרון שאפשר, על מנת לקבל את ההחלטה, מתוך תפיסה שההבנה המקסימלית של הסיטואציה מתרחשת בשניות האחרונות להכרעה כאשר כל הגורמים האפשריים כבר נחשפו ברמה המקסימלית. כלומר – תחכה יותר – תדע יותר – תוכל לקבל החלטה שיש לה סיכוי גבוה יותר לנצח/לשרת את המטרה שלך וכו׳. מה שכל דחיין יודע זה שקיים sweet spot – נקודה כזו שמאוד קשה לשים עליה את האצבע (אבל זוהי אומנותו של הדחיין המוכשר בעיני) – ושמרגע שהגעת אליה ואילך דברים מתחילים להסתבך – או כי פספספת הזדמנות, או כי איבדת חלק מיכולות התנועה והמקח כי חיכית יותר מדי.
ניקח דוגמא סתם מהחיים – לקחתי ממישהו הלוואה. אני תכלס עדיין צריך את הכסף, אז אני דוחה את השיחה הזאת של איך/מה/מתי מחזירים את הכסף כי מחכה לתשובה מהבנק על אופציה לקבל את הכסף מהם בכלל ולא רוצה להתחייב לו למשהו. אבל דברים לוקחים זמן ובינתיים לא דיברתי איתו. יש איזה רגע שבו אם אני אתקשר למי שאני חייב לו – וחיכיתי יותר מדי – כבר לא יהיה אפשרי להגיע לפריסה טובה של החוב. הוא יאבד אמון בי וידרוש את הכסף בחזרה. צרה צרורה. האמנות של ביבי היא בעיני לדעת תמיד מה הוא הרגע הזה שבו אתה מתחיל לאבד אופציות ולא לחצות אותו שלא לצורך.
נדמה לי שמה שהיה השבוע היה רגע די מפעים שבו ביבי פספס את הסוויט ספוט. הוא חיכה יותר מדי. הקסם הספציפי הזה אבד. כי בעצם הדחיין פועל לטובת מיקסום האינטרס שלו לכל אורך הדחייה. עד להכרעה הוא ממשיך לאסוף אינפורמציה ואופציות. והינה לנו מצב שבו היו יותר מדי דברים ואירועים לנהל בתוך זמן קצר מדי לניהול, עם יותר מדי משתנים כאוטיים, מה שהוביל לפספוס של הנקודה המכרעת.
במשחקי פוקר למי שאוהב, אפשר הרבה פעמים לנתח בדיעבד את מה שהיה על הלוח. יהיה מאוד מעניין לנתח את מה שקרה פה – להבין בעצם מה היו הסיכויים, ומה היו הידיים שהיו לכל אחד. יותר נכון לנסח זאת כך – מה הוא התסריט הטוב מבחינת ביבי? אם היה יכול לדמיין איך המצב הזה יסתיים באופן המיטבי – אז מה התסריט? מי נפגע ואיך? איך ביבי עצמו היה יכול להתעצב ציבורית? מה היה יכול לקרות לשקל או לבורסה? אלף ואחד גורמים, חלקם רלוונטיים יותר וחלקם פחות. האמת היא שאין לי רצון להיכנס לפונציאל הידיים של ביבי כרגע. נסתפק בזה שלעניות דעתי התסריט הטוב פשוט לא התממש. אם נמשיך רגע בדימוי של הפוקר, אז בסוף הניצחון במשחק פוקר אמנם קשור לקלפים שקיבלת – אבל – הוא הרבה פעמים מוכרע בכלל באיך שיחקת את הקלפים ואיזו הרגשה נתת לשחקנים האחרים.
מה שמעניין בעיניי זה שבעצם לביבי לא רק שלא היו קלפים טובים, אלא שגם את הקלפים הלא טובים הוא לא שיחק נכון. בדומה לפוקר גם כאן היה רגע של הכרעה – הרגע שבו פותחים את הקלפים ומבינים מי ניצח. וזה רגע מאוד מביך להגיע אליו בהיעדר קלפים. אבל הרגע הזה היה בלתי נמנע – ההצבעה בכנסת לא נדחתה בזמן ובספק אם בכלל אפשר היה לבטל אותה, והינה ביבי נאלץ לחשוף את היד. אבל כשמסתכלים על התמונה המלאה רואים שבעצם גם לצד שהתמודד מולו לא ממש היו קלפים. אולי זה סוג של תיקו וחלוקה בקופה?
נכון, האופוציזיה הצליחה להכניס את קארין אלהרר לוועדה לבחירת שופטים. זה בהחלט דבר ״חיובי״ עבור האופוזיציה. אבל בשביל הקואליציה לא השתנה הרבה. הרי נציג של הקואליציה ייכנס לוועדה בהצבעה הבאה שתיערך בעוד חודש. ואז חזרנו למקום שממנו התחלנו, כי אלו תכלס היו ההסכמות הראשוניות שבין הקואליציה לאופוזיציה בבית הנשיא.
אז מבחינה זו לא היה פה הפסד. נוסיף על זה את זה שההכרעה על כינוס הוועדה אם בכלל עדיין מצוי בידי הליכוד (אם עדיין ניתן להחשיב את יריב לוין לליכוד ולא איזה תת מפלגה). כלומר עדיין יש כאן שליטה של הליכוד על בתי המשפט ומבחינה זו אולי עדיין מקום למקח בעולם המינויים. על זה נוסיף את זה שביבי זכה בדבר בעל ערך רב – אינפורמציה שלא הייתה לו קודם – לגבי כוחו במפלגה וליתר דיוק מספר האנשים המדוייק שמסוגל להתנגד לו (גם אם באופן אנונימי). מבחינה זו אגב אם הייתי ביבי הייתי די מאושר לדעת שמבין 35 הסריסים רק ארבעה ניצלו את הבחירה האנונימית כדי להכניס לו. רבאק זה היה אנונימי! הייתה לכם הזדמנות לעשות בו שפטים! יש שם לפחות 20 אנשים שהוא דפק באופן אישי או שיקר להם או עלב בהם. בנוסף הוא גם חשף עוד אוייבת מבית – עו״ד החביבה ומייצגת האנסים טלי גוטליב – וגם הצליח לעלוב בה ציבורית.
בעצם ביבי גילה משהו חשוב על מצב הקלפים שלו – ראשית שמבחינת קלפים חזקים מה שנקרא, הוא בחוסר. הקינגים לא איתו ומוכנים (גם אם מאחורי הגב) להתנגד לו. בנוסף הוא גילה שהג׳וקרים שהוא הביא במחשבה שיהיה קל לנהל קרבות כשיש חבורת מטורפים שמרוב תזזיתיות מפזרת אבק בכל עבר לרמה שאי אפשר לראות או להבין מה קורה – אז שיש להם חיסרון משמעותי – וזה שהם ליטרלי אנשים משוגעים שבלתי ניתן לשלוט בהם גם אם ממש מתאמצים. וזה דבר שדחיינים לא אוהבים. ויש לביבי לא מעט כאלה.
עכשיו מה שמעניין במה שקרה ביום רביעי – יום ה(לא) ספינים הגדול – הוא שבעצם יצאו כל כך הרבה ערימות של חרא החוצה, שאני ממש חושב שהם נורו ללא שליטה וללא יד מכוונת. למעשה זה היה תוצר של ׳מה קורה כשאוספים מהרחוב חבורה של משוגעים ונותנים להם לעשות מה שבא להם אחרי שאומרים להם שיש להם כוחות על׳ או משהו בסגנון הזה, בזמן שהתקשורת צמאה כל כך למשהו עד שהיא מוכנה לשתות פיפי חם עם קשית.
האופוזיציה במקביל גם פיזרה לא מעט ׳ספינים׳. ומה שהיה מדהים ולא מפתיע זה שגם האופוזיציה עשתה עבודה גרועה מאוד ולא מתואמת בנושא. כרגיל. רק שהפעם בגלל שכל הספינים (אלף אלפי לכאורות) הללו היו באותה רמה פחות או יותר, זה הכול נהיה מעין רעש רקע מוזר ולבטח לא מנוהל.
אני רגע עוצר לסוגריים ארוכים על מהי הוועדה לבחירת שופטים בכלל? להבדיל ממה שמניחים (לאור הקושי הרב שבלייצר את הוועדה הזו ולא מעט כן ספינים שנורו בחודשים האחרונים מהמחסנית של ביבי ובניו) מדובר בוועדה ציבורית שמטרתה למנות שופטים רבים מאוד במדינה, לא שופטי עליון בהכרח בשום צורה. אחרי שבמשך שנים ארוכות היו טענות מימין על חוסר איזון במבנה הוועדה, פעל שר המשפטים בממשלת מטעם הליכוד בזמנו, גדעון סער, על מנת לאזן את הוועדה. הוא עשה צעד בעיני חסר תקדים באיכותו – הוא בעצם הביא למצב ששופטי עליון לא יוכלו להתמנות ללא רוב מיוחס כלשהו, כזה שאומר שבעצם תמיד תצטרך להיות הסכמה רחבה סביב זהות השופטים.
במילים אחרות, אם בוועדה ישנם תשעה חברים, יש צורך בשבעה על מנת למנות שופט עליון, כלומר לא ניתן למנות שופט עליון שהוא שליח של הקואליציה בלבד – הוא חייב להיות מקובל גם על נציגים אחרים בוועדה, אשר ברוב המקרים זה אומר עם על מי שאינם בהכרח בדעה הפוליטית של השלטון. וזו נקודה חשובה – כי תפקיד השופט הוא תפקיד מאוד מאוד מורכב מבחינה מוסרית בחברה דמוקרטית. לשופט למעשה יש את הזכות לשלול זכויות מאדם אחר לטובת הכלל. זה בכלל לא מובן מאליו – וזהו המנגנון שאנו מבינים כחוק. אם אדם עובר על חוק, ייתכן ותהיה כלפיו סנקציה הכוללת לקיחת רכוש (קנס), פגיעה בחופש התנועה (מעצר או מאסר), פגיעה בחופש העיסוק (שלילת רשיון כלשהו) או דרישה לעשות דברים שאינו רוצה בהם (צווי עשה למיניהם, או אפילו עבודות שירות).
במצב של פיצול וקיטוב חברתי ופוליטי עמוק, בדיוק המצב בו אנו נמצאים כיום, באה עם הכוח הזה סכנה רבה. טענות לפוליטיזציה של המערכת המשפטית עלולות לגרום לאובדן מוחלט של חלקים בציבור את הכבוד למערכת החוק, שכן החלטות שיפוטיות לא צודקות עלולות להיתפס ככאלה שנובעות מפעולה פוליטית ולא מפעולה של שיפוט מוסרי. וכשדבר שכזה קורה – החברה נמצאת בסכנת התמוטטות. על כן יש צורך אמיתי בהבאה של שופטים מאוזנים ומתונים שמוסכמים על ידי כלל נציגי הוועדה ככל הניתן, ויש חובה בהבאת הקול של נציגי האופוזיציה, שכן חרף היות האופוזיציה אופוזיציה, מדובר על קרוב לחמישים אחוז מהציבור. הציבור הזה אמנם איבד את יכולת ההשפעה על מדיניות הממשלה – אבל לא איבד את אזרחותו או את זכותו להשתתף בחיים האזרחיים שלו באופן שבו לא ירגיש מאויים רק עקב דעתו הפוליטית.
עצם המחשבה להוציא את הוועדה לבחירת שופטים מהאיזון המר הזה שאליו היא שואפת, היא מחשבה פירומנית ומוטרפת, מעין הפעלת כוח מוגזמת ומיותרת של הגוף השולט במטרה למוטט את רוחו של המפסיד. כי אי קבלה של מערכת המשפט משמעה אי קבלת החוק – זו תופעה שממוטטת חברות, ואנו כבר רואים ניצנים לה כיום: אם ניקח למשל חלקים בעדה החרדית שלא מוכנים לקבל את מערכת המשפט ועושים דין לעצמם בכל הנוגע לטיפול למשל בעבירות מין, אלימות או רכוש, או מצד שני אגב את החילונים אשר לא מקבלים את מערכת הדין הרבנית (שהיא הדין הפורמלי לענייני נישואין למשל) ומתחתנים בנישואים אזרחיים או בהסכמים כאלה ואחרים – מה שסביר להניח גורם לחוסר נחת אצל חרדים רבים השומעים על כך.
במילים אחרות, אם מישהו רוצה לפורר עוד יותר את המארג החברתי הקיים, יש לו כלי – פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. עכשיו בליכוד קרה דבר מעניין מאוד ביום רביעי – שלושה מסלולי פעולה מקבילים ולא מסונכרנים: ביבי שפעל במסגרת הדחיינות הרגילה, ובעצם העדיף לא להכריע ולדחות את ההחלטה, חלקים מהליכוד שרצו לכבד את המסורת ואת ההסכם עם האופוזיציה ולבחור הן נציג מהאופוזיציה והן נציג מהקואליציה, וחלקים מהליכוד שרצו לדפוק את ההסכם המדובר ולבחור שני נציגי קואליציה על אפם ועל חמתם של כולם, ובכך בעצם לפרק את המשא ומתן בבית הנשיא. מספיק לראות כמה נציגי קואליציה בכלל העמידו את עצמם לבחירה למרותתתתת ההסכמים הקואליציוניים של הליכוד עם עצמה יהודית ועם יתר המפלגות על זהות הנציג בוועדה לבחירת שופטים, וגם עצם זה שטלי גוטליב לא הייתה מוכנה להסיר את המועמדות שלה.
כלומר מבחינת נתניהו (הדי מסכן בשלב הזה), יש כל כך הרבה קלפים סותרים ביד שבאמת לא נראה שהיה לו מה לעשות. ומתוך המקום הזה של איבוד השליטה, גם ראינו את מופע האימים הלא מסונכרן בעליל של חברי כנסת שקיבלו לפתע במה – ומתוך מקום של חוסר ציות, וגם חוסר ידיעה או הבנה של הסיטואציה בכללותה, פשוט רצו לכל מיקרופון ונתנו את שתי דקות התהילה שלהם לכל כתב שהיה מוכן לשמוע. ועל זה נאמר – לא היה ספין כי לא היה ספין, כי לא היה מי שינהיג ספין, כי אם היה מי שהיה מנצח על הספין זה לא היה נשמע כמו תזמורת כלי קשת של ילדים בכיתה ד׳ במתנ״ס בקרית אונו שמכוונים את הכלים לקראת הרסיטל הראשון שלהם בחיים. מה שקיבלנו ביום רביעי היה בליל של שטויות.
עכשיו אם מסתכלים על המצב הנוכחי של ביבי אז הוא בעצם די סונדל על ידי חבריו לקואליציה – שעשו מהלך מרהיב בקיצוניות ובטירוף שלו. הם פשוט לקחו (או שדדו) לביבי את הקלף היחיד שהיה לו לרגע מול האופוזיציה. ביבי דיחיין (בעבר) את ההחלטה על הוועדה. הוא ניסה להביא אותה להכרעה עוד חודש, כלומר לקבל עוד זמן, ויחד עם הדחייה הזו להצליח להשיג אולי עוד כמה דברים במשא ומתן המתנהל, או לפחות לגרום לזה שהמשא ומתן הזה יוכל להמשיך לנצח (בדיוק כמו ההכרעה לגבי גבולות המדינה). וכעת אין לו קלף מיקוח כי האופוזיציה כן הצליחה לבחור נציגה לוועדה פשוט כי היו לביבי מתנגדים אנונימיים בתוך הליכוד. ואלו חדשות מזעזעות לכולנו. זה מצב שאין בו מרוויחים, למעט חבורה של צבועים חולי כלבת, קיצוניים ביותר, שביבי פשוט לא הצליח להשתלט עליהם, יריב לוין וחבורת העליזים. הם כולם – במקרה הזה כמעט כל הליכוד – בא ואמר אנחנו לא מקבלים את הדחיינות הזו, נורא בא לנו להכריע רגע. אנחנו רעבים. וברגע הזה הליכוד פשוט התפצל לשתי מפלגות, ששתיהן לא מונהגות על ידי ביבי.
אז אם חוזרים ליד של ביבי במשחק פוקר הזה, הוא הרוויח לא מעט אינפורמציה לגבי מצבו הפנימי הגרוע בתוך המפלגה, וקיבל שיעור חשוב על למה לא כדאי לעבוד עם פסיכופטים לא צפויים מצד אחד וגם איך נקמה מוגשת קרה ואנונימית מצד שני, אבל הפסיד קלף פוטנציאלי מאוד חשוב שהיה לו מול האופוזיציה – כי האופוזיציה בשלב הזה כבר הצליחה להכניס את הנציג שלה לוועדה. והופ – אנחנו במצב אולי הכי מסוכן שהיינו בו מאז נוצרה ממשלת הגועל הזו – כי בעצם מה אתה עוד יכול להרוויח? הפסדת כבר. האופוזיציה בחרה את הנציג – לך, ביבי, אין כרגע כלום במשא ומתן מולם. עכשיו לכאורה אתה לא במקום נורא שונה מהמקום שאליו גם ככה היית אמור להגיע אם היית פשוט מכבד הסכם, אבל היו לך בבית אנשים שלא היו מוכנים שתממש את ההסכם הזה, והינה יצא שמימשת את ההסכם – בלי שמיצית את זה או זכית באמצעות זה במשהו (כי מבחינת האופוזיציה אפילו לא התכוונת לממש, אז בכלל יצאת אפס) – וגם נשארת עם אויבים מבית ויצאת מופסד מולם.
ואני אומר שזה מצב מסוכן מאוד לא סתם – כי כרגע בהיעדר קלפים נוספים בשרוול השאלה היא עם מי ביבי הכנוע ימשיך – עם האופוזיציה לכיוון של הסכם או עם הקואליציה שלו לכיוון של פיצוץ. ואני חושב שכרגע לפחות מבחינה סטטיסטית, ההכרעה של ביבי צריכה להיות ללכת עם הבית, בעיקר כי בצד השני פשוט לא מבטיחים לו כלום (חוץ ממשפט ותקווה שהוא ייעלם מהחיים הפוליטיים), בזמן שבצד ״שלו״ מוכנים להמשיך לקבל את מלכותו כל עוד ייכנע לעוד ועוד לחצים שמטרתם לפגוע בשלמות החברה הישראלית (באמצעות ייבוש והרחקה של הצדדים הליברליים בה). ה״חברים״ הפוטנציאליים של ביבי בביתו שלו הם האנשים הקיצוניים ביותר שאי פעם שיחקו בפוליטיקה הישראלית, והם אנשים שפשוט לא אכפת להם אם המקום הזה ישתנה ויהפוך את עורו (ויפה שעה אחת קודם מבחינתם) ויהפוך להיות מדינת הלכה משיחית. הם הוכיחו כמה לא אכפת להם בעצם הפעולה עם הוועדה לבחירת שופטים והניסיון שלהם ללכת מאחורי הגב ולדפוק את הבחירה של אלהרר. מצידם שכל מי שלא מעוניינים במדינה הקיצונית שהם רוצים לבנות פה – שילך לעזאזל. הם אומרים את זה במילים וגם במעשים.
במצב שבו יהיו בשנה שנתיים הקרובות בחירות נוספות, ושוב תיבחר אותה הממשלה, נדמה לי שלרבים מאיתנו לא יהיה מה לחפש כאן יותר. ובל נשכח שהמהירות שבה הם הורסים פה כל חלקה טובה היא מטורפת ושוברת שיאים. יש כאן גם תופעה שאין לי אלא להגדיר כיפה, והיא שנוצר פה עם חדש. או לפחות לראשונה לעם הישראלי נוצרה זהות וקבלה עצמית של זהותו. והעם הזה, בדומה לעמים אחרים בעולם, יכול בקלות למצוא את עצמו עושה את מה שהוא היה רגיל לראות פה בגבולות המדינות בלבד – עבודה זרה. ולא במובן של השתחוות לבעל ולאשורה, אלא במובן של קהילות ענק של ישראלים שיתהוו ויתגבשו במדינות אחרות – מפורטוגל דרך ספרד, מברלין ועד יוון, לתאילנד ואף לאוסטרליה, שלא לדבר על ארצות הברית. הישראלים עלולים למצוא את עצמם פזורים כמו תאילנדים, טורקים, רומנים וכו׳, בקהילות ענק, בהן השפה והתרבות השלטת יהיו הישראלית.
זו אגב קצת הסיבה שהמחאה הזו שיש כרגע בכלל קורית ומצליחה. כי מסתבר שיש פה עם שנוצר, ושיש לעם הזה רצון לשמר את חירותו בסביבה ההולכת ומתהדקת הזו. והעם הזה הוא העם הישראלי. והוא עם המובחן מהעם היהודי. אלו שתי ישויות לאומיות שונות. וזה כמובן מה שמסביר גם בין היתר את השיח החזק המתקיים על פיצול ועל יצירה של שתי מדינות. ביבי למעשה צריך להכריע הכרעה לגבי עצמו – האם הוא ישראלי או יהודי, האם הוא ראש ממשלת ישראל או ראש ממשלת יהודה. ומה שבכלל מעניין בעיני זו העובדה שביבי עד כה החזיק את הכוח הפוליטי שלו קצת בזכות זה שהוא רוקד על שתי החתונות, אבל הרבה יותר בגלל הקריצה שלו דווקא לישראלי (!). הוא התוצר של הישראלי. הוא הגבר הישראלי, האשכנזי הלבן והעשיר, שפתוח לעולם ויודע אנגלית נפלאה, ומבין טכנולוגיה, ויצירתי ויזם, ומצד אחד ערמומי ומצד שני כוונותיו טובות והוא חזק, כלומר ממש אפשר להבין מאיפה ביבי שואב את הכוח שלו – הוא הוא המייצג את הישראלי, הוא האידאה הישראלית בשר ודם. ועכשיו הוא נאלץ פשוט לבגוד בו – בישראלי – ובעצם לבגוד בעצמו.
השאלה החשובה היא מה, איך ואם האופוזיציה תציע לו עכשיו. ובדיוק בגלל השאיפה של ביבי לבגוד בישראלי, האופוזיציה בעצם לא תוקפת את ביבי. או לפחות תוקפת אותו עד לגבול מסויים, ובטח מוסכם, כלומר תקיפה שנחשבת לא ברוטלית. אני ממש לא אתפלא אם גבולות האש הוגדרו היטב, כי אני לא חושב שבאופוזיציה רוצים להשאיר את ביבי ללא חבל הצלה – והוא ממש יודע את זה. עכשיו השאלה היא אם הוא ייקח את חבל ההצלה הזה או לא, עד כמה שהחבל הזה קיים בכלל, היא שאלה שמאוד חבל שלביבי אין שום יכולת להתמודד איתה, כי הוא באמת קבור במשפט שלו עצמו ומכלה את זמנו בהשתלטות על כל מיני סוררים. לא יכול היה להיות טיימינג גרוע יותר לעדות של מילצ׳ן מאשר השבועות הקרובים, למעט הצ׳ופר הקטן שקיבל ששרה עפה לו מהפנים כדי להפחיד את העד בלונדון, מה שייתן לביבי אולי איזה רגע של נחת ויחד איתו יכולת לקחת החלטה רציונלית ואמיצה. מי יודע, אולי ביבי יפעל בצורה מאוזנת מתוך הבנה שהאדמה בוערת?
לא סתם אני כותב את זה, הרי אפשר כבר כרגע לחזות בצורה ממש מדוייקת את עוצמת הפגיעה של האירוע המתגלגל שמשתווה בקלקלתו רק לשלטון של סקאר והצבועים במלך האריות. כי הרי ביבי יודע, ורבים בסביבתו מבינים, שהפגיעה בתמ״ג הישראלי ניתן לחישוב. מדובר במיליארדים של שקלים שפשוט הלכו. ירדו לטמיון. יש פה צמיחה כלכלית פוטנציאלית שפשוט בוטלה – ולא תשוב, בטח לא למספרים שהייתה אמורה להיות בהם. השקעות כלכליות שלא יגיעו, אלפי אם לא עשרות אלפי ישראלים החיים בחול, אם כאקדמאיים ואם כרילוקיישניסטים זמניים, שפשוט הכריעו בחודשים האחרונים שלארץ הם לא ישובו. והאנשים האלה, שהיו אמורים לשוב הנה, הם חוד החנית של הכלכלה, או לפחות הכלכלה עליה ישראל התבססה בשני העשורים האחרונים. אנחנו מקבלים בפועל את מה שהימין המשיחי רצה מאוד, אבל ביבי – הימין הכלכלי – לדעתי ממש לא רצה, וזה שה״ישראלים״ פשוט יעופו מפה. ביבי יודע, להבדיל מחוטבי העצים שסביבו, שאי אפשר ממש בלי הישראלים, מכל הסיבות הידועות.
וזה לוקח אותנו לנקודה אחרונה וחשובה שממש מעניין להיכנס אליה בעיני – והיא החרדים. כי בעצם נדמה שהאינטרסים של החרדים שונים מכל מה שקורה ומכל מה שאנחנו רואים פה כרגע, ובכלל לא נכנסו לחישוב של זה. ולמה? כי בעצם הרווחה של החרדים הייתה תלויה ולנצח תהיה תלויה (באשמתם הבלעדית אגב) בהצלחה של ישראל הישראלית. והישראלים, כמו הצפרדעים רגילים לשחות במים החמים לכדי רותחים הללו, ולא מודעים לטמפרטורה של המים ולקצב ההתחחמות שלהם. אבל בהמשך למשל נוצר כרגע מצב שעבור החרדי, כל חרדי, הוא מסוכן ביותר – נשארו מעט מדי מים בסיר. ומה שקורה כשיש מעט מים בסיר – זה שמה שמבשל את האוכל זה האדים. וכל מי שמבשל, או חובב פיזיקה, יודע שאדים מבשלים בעוצמה אדירה פי כמה וכמה ממים נוזליים. יכולת העברת האנרגיה של האדים היא משמעותית גבוהה יותר. ואם עד כה חווינו התחממות איטית ולא מורגשת – כלומר זחילה איטית לתוך הכיס שלנו ופגיעה באיכות החיים שלנו, אשר אולי היינו מודעים אליה אבל לא היינו מספיק אכפתיים לה, כי כיף לנו וכי אנחנו אוהבים את המקום הנפלא הזה (בלי שום ציניות) – אז פתאום הבישול הפך להיות אידוי, וכולם חוטפים את הכאפה של החיים. כי פתאום דברים נהיים נורא ברורים, ופתאום מתחיל מיתון, ופתאום המשכנתא נורא יקרה, ופתאום כל הוצאה נספרת – ופתאום שאלת המיסים הופכת לשאלה שאנשים מתחילים לתהות לגביה.
החרדים יודעים היטב שצניחה בגביית המיסים תוביל לפגיעה ישירה בהם, משום שהנפגעת המיידית מירידה במיסים זו מדינת הרווחה עליה חלקים רבים לא יצרניים בחברה החרדית מבוססים (וכן, אני מודע לכך שלא כל החברה החרדית היא כזו, זה באמת לא משנה כי המספרים מדברים בעד עצמם). והפגיעה בכספי המיסים תגיע גם תגיע – וממספר מקומות. ראשית המיתון והיעדר הצמיחה, אשר יובילו לרגיעה בצריכה, ואיתה פגיעה בגביית מיסי הרכישה כמו המע״מ ומכסי הייבוא. שנית, יוביל המיתון לסגירה של עסקים ולעלייה באבטלה, שיחד עם שינויים טקטוניים בהייטק בעולם עלולים להשפיע עלינו מאוד – ומאוד לרעה. שלישית, העובדה שכל ישראלי בעל כסף שיימאס לו לשלם מיסים גבוהים פה ימצא את הדרך לעשות זאת – פשוט כי אנשים עם כסף בדרך כלל מוצאים דרך להימנע מתשלום מיסים. הפרצות קיימות – ואנשים יתחילו להשתמש בהן יותר ויותר, גם אם זה אומר להעביר כספים או חברות לחו״ל.
האדים האלה עושים כוויות. זה מורגש חזק. ולחרדים אין שום אינטרס שזה יקרה. אבל זה כבר קורה. וכמה זה מסוכן להם – או הו. ולכן הם העבירו עכשיו את החוק שאסור להסית נגד חרדים. כי הם מבינים שקורה פה משהו שמאוד יכול לסכן את המעמד החברתי והכלכלי שלהם. אז הם משקשקים. ואם זוכרים שהחרדים הם גם לא ממש לאומנים, ומשיחיים בטח שלא. הזרמים המשיחיים די מוקצים בתוך העולם החרדי. וזה הופך את היחסים של החרדים ושל הסמוטריצ׳ים המשיחיים ליחסים מאוד מוזרים, שנדמה לי שש״ס היא מפלגה לאומנית כי הסיתו את הציבור שלה – כלומר טפטופי הרעל מימין חלחלו לציבור שלה והמפלגה עצמה נאלצה להתיישר עם הציבור שלה בנושא הזה למרות שזה לא היה בדי.אנ.איי שלה, ונוסף על כך זה שייתכן שהם גם קצת העתיקו טכניקה כי הבינו שהחזקה בדעות לאומניות עוזרת כשמנסים לשלוט באוכלוסייה יחסית ענייה (כפי שיודע כל דיקטטור בעולם). ובהתחשב בזה שזו חברה שיחסית מאוד קל להנדס לה את התודעה, כי הממשקים של החברה החרדית עם העולם החיצוני מאוד מוגבלים – יחסי שלטון-עיתון (ללא הון, פשוט כי אין), כלומר שליטה של הפוליטיקאים החרדים בעקיפין על המדיה של העולם החרדי (בין אם עיתונים או פשקווילים או אתרי אינטרנט או מספרי טלפון לעדכונים) – קשה לי לראות איך לא מנצלים את זה.
אבל אם נחזור לעניינו, אז החרדים יהיו למעשה אחד הקורבנות הראשונים של התהליכים הכלכליים שבוקעים מתוך המהלכים השלטוניים, והדרך שלהם להילחם בכך היא לחוקק חוק נגד הסתה נגדם, כאשר החוק הזה לא יעשה הרבה חוץ מלהפנות אליהם עוד יותר את הזרקור, כי בואו – על ראש הגנב בוער הכובע. יש דרכים טובות בהרבה שיכלו לפעול בהם. כי אם כבר הם היו רוצים להרוויח בחזרה את מקומם, היה הרבה יותר נכון מבחינת החרדים לקחת את תפקיד המגשרים. הם יכלו לקחת על עצמם את תפקיד הגישור בין הימין הלא מושחת (לפיד/גנץ) לבין הימין המושחת (ליכוד). אני חושב שהיחידים שיכולים במובנים מסויימים לגשר ולהציל את המצב לכאורה, ואם הם יעשו את זה הם ייתפסו כסוג של גיבורים שהחברה תודה להם, והם סביר להניח יצליחו להסית את הזרקור מעליהם לפחות לכמה שנים טובות. כלומר אולי דווקא אם החילוני ירגיש שהוא חייב לחרדי את ההצלה של הרגע האחרון הזאת, תהיה תחושה שיש כאן מקום לחיים משותפים והרמוניים. החרדים בעיניי מחזיקים בקלפים טובים ומשחקים לא טוב.
בכל מקרה אם זה לא היה ברור אז המערכת הפוליטית נמצאת באיזה דדלוק – סוג של מאזן אימה שבו אף אחד לא יכול לעשות שום מהלך – לא הימין של ביבי ולא הימין-מרכז של גנץ ולפיד. אולי לחרדים יש הזדמנות לשנות זאת. נדמה לי שכל עוד החרדים לא מבצעים מהלך פוליטי אמיתי מצבם מתדרדר, כי ככל שאני חשוף למדיות החברתיות נדמה לי שיש יותר ויותר קולות שתוקפים את החרדים ואת אורח החיים החרדי, וככל שהקולות האלה יגברו יהיה לחרדים יותר קשה לעצור אותם, ואני לא בטוח שמהרגע שהסטטוס קוו הזה יישבר יהיה אפשר להחזיר אותו אחורנית.
אני באופן אישי מאוד חושש שהמצב לא ייפתר בבחירות הבאות. אני לא ממש מאמין שתיבחר פה שוב בשנים הקרובות ממשלה קיצונית משיחית, או לפחות אני רוצה להאמין שהפדיחה הזאת תמצה את עצמה מהר, אבל בהינתן ולא – אני חושב שהסיכוי של הישראלי הליברלי להמשיך לחיות פה קטן בצורה משמעותית ביותר. התוצר של זה יהיה ירידה מסיבית מהארץ כשלצידה משבר כלכלי נדל״ני, כי אני לא חושב ששוק הנדל״ן המעוות שיש פה ימשיך להתנפח כאשר הישראלי ירגיש חוסר חיבור לארץ הזו, ואחרי שישראלים פשוט יקחו הכול ויעזבו, או ינטשו פה נכסים במקרה קיצון. ולמשבר מהסוג הזה, שיש לו השלכה על כל המערכת הכלכלית והבנקאית, אף אחד לא ערוך וכולם יאכלו פה וואחד חרא. זה אולי הרגע שבו תקום פה מדינה אחרת – פלסטינית ישראלית די דמוקרטית – קצת כמו שיש עכשיו אבל קצת יותר מאוזנת, ומדינה נוספת יהודית פלסטינית לצידה, עם קסטות מובחנות ושושלת מלוכה שחושבת שהיא מרכז העולם. כל זה יחד עם אולי כמה גלי הגירה ייצרו כאן סלט מעניין וסדר מדיני אחר לגמרי ממה שיש כאן היום, אבל זה כבר בגבולות המד״ב והפנטזיה.