דיברנו על המצב, כמו שכולם מדברים על המצב אני מניח. באופן שהפתיע אותי וגם די הרגיע אותי, הסכמנו שנינו שבסך הכול הדברים נראים כאילו הם הולכים לכיוון טוב. הסכמה אגב זה לא דבר שאנחנו מתמחים בו, תמיד הרגשתי פער מאוד גדול בין העולה החדש-ישן מאיראן שהגיע לארץ בגיל 20 ומשהו, ובין בן הזקונים המאוד ישראלי שהייתי, מרחק של ארבעים שנה ושפת אם שלמה אחד מהשני. האחד ציוני שעלה לארץ לבדו, הכין את הקרקע למשפחתו שבאה תוך כדי שהיא מותירה עולם שלם מאחוריה, והשני ילד מעצבן שלא מקבל או מבין את ההקרבה שהוריו עשו כדי לחיות פה, ומלא ברעיונות מרקסיסטיים ליברליים ואוניברסליים. במשך שנים היינו מתווכחים לכדי צרחות על כל נושא פוליטי. אי הגיוס שלי לצבא היה אחד הנושאים הכי כואבים והכי פחות מדוברים בבית – למרות הנסיבות הדי מוצדקות (החבר הכי טוב שלי התאבד עם נשק חם כשהיינו בני 15, והנפש שלי לכמה שנים הלכה יחד איתו). ולמרות החיכוכים הוא גם האיש שסיפק לי את חומרי הקריאה המעניינים ביותר (הוא אשכרה קנה לי את חקירות פילוסופיות של ויטגנשטיין בגיל 15, ניסיתי לקרוא אותו אז ולא בהצלחה רבה). 

כשהממשלה הנוכחית נבחרה אגב, אחד הדברים שהכי הלחיצו אותי היה לשמוע מאחותי שאבא אמר שהוא חושש. אני חושב שאבא, כל אבא, גם אחד שאתה לא מסכים איתו, לא אמור לחשוש. כאבא הכוונה. יש לנו ציפייה גבוהה מאבות להיות איזה סמל של יציבות וביטחון. ואבא שלי ספציפית הוא אדם אופטימי מטבעו, רגוע בצורה בלתי רגילה, ותמיד הרגשתי שהוא גם מבין המון בהמון דברים – ואם הוא מרגיש לא נוח עם מה שקורה, אז גם אני מתחיל לרעוד.

על כל פנים, כשישבנו לארוחת צהריים החודשית שלנו, היה נראה שלראשונה אנחנו מאוד מסכימים וגם אופטימיים. קרה משהו גדול, אנחנו אמנם בעיצומו של אירוע חמור, אבל בסך הכול מדובר ברגע חיובי, חשוב ומכונן. זה אגב לא אומר שהרבה אנשים לא ייפגעו, נפשית, פיזית או כלכלית, מכל מה שקורה. אבל אולי יש מקום לתקווה שאחרי שהמערכה הנוכחית תסתיים נחיה במקום טוב יותר. ואסביר.

בשיחתנו אני דימיתי את האירוע החברתי שאנו מצויים בו, לבית שמצוי בהכחשה לכך שאחד הילדים מכור לנייס גאי. כלומר לכולם זה די ברור, אבל לא מדברים על זה בכלל בכלל בכלל בבית. הילד המכור מנהל סוג של חיים נורמטיביים, הוא פוגע בסביבה הקרובה שלו אבל המשפחה סולחת, והוא גם תכלס ממש מנסה להראות שזה לא באמת פוגע באף אחד ושזו התנהגות שהיא בגבולות הלגיטימית (זה כמו וויד, רק סינטטי!) – ומתוך תחושת שבי קלה או איזו אהבה נוסטלגית, במשפחה לא רוצים וגם לא ממש מסוגלים לדבר על כך (למרות ההסתבכויות, ולמרות מה שהשכנים אומרים, ולמרות התיקים במשטרה, ולמרות ולמרות ולמרות). 

עד שיום אחד הוא כופה על כל המשפחה איזה טיול משפחתי מעפאן שלאף אחד אין ממש כוח אליו, מביא וואן, כולם נדחפים פנימה, הנסיעה מלחיצה את כולם וגם אותו, ואין מצב שהוא לא מעשן איזה ג׳וינט נייס גאי בדרך, ואולי אפילו אבא הוא זה שנותן לו אש. ואז הנסיעה מתחילה להשתבש. הרכב כבר נוסע על השוליים ועוד שנייה נופל לתעלה. באוטו צרחות, מתחילה התרחשות. זו לא הדרך! זה מסוכן! אבל אחינו הנהג בטוח שהוא נוסע פגז והוא לא מבין מה הבעיה, והכול נראה לו סבבה, להיפך אפילו. ועם זאת הכול מרגיש שמהר מאוד הולך להתחרבן, ושבמקרה הטוב הם בכלל ייצאו מזה בחיים (לא חראם על האוטו אבל?), ופתאום הנקודות מתחילות להתחבר הרבה יותר טוב, וההתנהגויות האלה שלא לגמרי היו בטוחים ממה הן נובעות, וההתפרצויות, והאלימות, פתאום כל ההתמכרות הזאת נראית כמו משהו שכן היה צריך לדבר עליו, שחייבים לדבר עליו, כי אולי הוא לא צריך לנהוג בעצם, וברור שהיה צריך למנוע את זה ממנו קודם, וצריך להבין מה לעשות כי חייבים לבלום את האוטו ואסור לעבור על זה לסדר היום כי הוא תכלס שם את ההתמכרות שלו לפני החיים של כולם וכולנו סתמנו תג׳ורה. 

וזה אולי דימוי ארוך מדי וציורי מדי, וגם אבא שלי לא לגמרי התחבר או הבין את הפואנטה שלי לחלוטין. הוא ניסח את זה בהחלט טוב ממני – הביוב סוף סוף צף, אף אחד לא יכול יותר להתכחש לרצונות של אף אחד, הציונות הדתית נחשפה במלוא ערוותה, ולצידה ההשפעה של השליטה בפלסטינים. ואבא שלי אגב לא איזה שמאלני דגול – העולה האיראני המתוק שהוא למשל מעולם לא דיבר על הסוגיה הפלסטינית למיטב זכרוני. ופתאום אפילו הוא – לא רק שמודע לטירוף שפשה בציונות הדתית (באגף הפוליטי משיחי שלה, אין לי שום דבר נגד היותם או היותכם אנשים דתיים), אלא גם מבין את הנזק האדיר שנגרם בגלל חוסר הפתרון האלמותי של הסכסוך הישראלי פלסטיני.

אז מה בעצם אופטימי בזה? כי הרי הנהג עדיין שם על ההגה, וטוב לדעת באמת שזה מה שהוא רוצה, אבל מה זה עוזר כשהוא נוסע לתוך התעלה? אז גם לגבי זה הסכמנו בינינו, שאנחנו ברגע של בלימה בחריקה. החוק שעבר, גרוע ככל שיהיה, לא סביר שישמש בזמן הקרוב אם בכלל למטרותיו המקוריות. אני לא חותם על זה, אבל אני כן חושב שפיטורי היועמ״שית למשל, עובדת ציבור, משרתת ציבור שמתוקף תפקידה אמורה לפקח על תקניות הפעילות של הממשלה ולוודא שזו פועלת לפי החוק ולא פוגעת באזרחים באופן שרירותי, לא על הפרק. כי ברורה התגובה המיידית שתהיה לפעולה כזו על הציבור. למעשה עילת הסבירות השתנתה – והפכה להיות מסוגייה משפטית לסוגייה ציבורית. פעולה שלא סביר לעשות, כזו שמוכתמת בדיו של שחיתות או בהמיות, תלוּוה מעתה בתגובה ציבורית חמורה ביותר, ואני לא חושב שזה האינטרס של הממשלה להמשיך לתדלק את המחאה העומדת כחרב על צווארה (אגב זה מדהים לחשוב על כמות הפעמים בהן בג״צ דווקא לא הפעיל את כוחו למרות נושא הסבירות, וכמה ככל הנראה היה עדיף לממשלה לנסות את בג״צ במקום לנסות את הציבור. אבל שוין. טעו). גם הפסקת ההתנדבות למילואים ואולי אף קיטון בקהל המתגייסים הכללי מכניס את כולם להיסטריה ובצדק.

לצד כל זה, נהיה די ברור שמאזן הכוחות הפוליטי פשוט השתנה באופן רדיקלי – לכדי כך שתנועת הליכוד קטנה באופן פוטנציאלי ב30% כרגע. זה מספר מטורף, אני לא חושב שאנחנו מעכלים אותו כשאנחנו רואים את הסקרים. שלושים האחוזים הללו הם כ320,000 אנשים שהליכוד איבד. ושהצד השני הרוויח. עכשיו זה כשאנחנו מדברים על ביבי בראשות התנועה הזו. אבל בכלל לא בטוח שבבחירות הבאות עוד נראה אותו. לפי דפוסי הפעולה האחרונים שלו נדמה שהבן אדם איבד לא מעט מקסמו, ואולי גם מכוחו. הרי ביבי שאנחנו מכירים הוא אמנם אגו מניאק רדוף עם שאיפות רודניות, אבל הוא גם הזה שיודע לדפוק את כולם למען רווח אישי ולגרום לכולם חוץ מלעצמו להיראות גרוע, הוא הזה שהאש הרבה פעמים לא נוגעת בו, הוא זה שמנהל את כולם מאחורי הקלעים, מסכסך, מסית, יו ניים איט. והינה הוא לא. הוא גמור. הוא מנוהל ולא מנהל. הוא כבוי. האם אין סיכוי שהוא ינסה ללכת על איזה הסכם פרישה מהחיים הפוליטיים תוך שנה במקום להתחיל להעיד במשפטים של עצמו? לא בלתי סביר, ואפילו די הגיוני. כמעט כאילו כל ענייני הלב שלו היו ספין שיוכל לתת לו תירוץ לפרוש בשקט כדי לשמור על בריאותו. ומה יהיה על תנועת הליכוד הזו אחריו? 

ובכן עוד חזון למועד כמובן, אבל בואו נגיד ש-25 מנדטים זה באמת חלומות באספמיה בעולם פוסט ביבי כפי שזה נראה כרגע. התחזית שלי היא שהליכוד יתפרק – חבורת הזבל של קרעי ולוין וחבריהם אולי יצטרפו לציונות הדתית או לעצמה יהודית. אולי הם דווקא יישארו בליכוד ויביאו את הציונות הדתית אליהם. אין לדעת. אבל בכל מקרה הליכוד במבנה הנוכחי שלו לא יישמר, כוחו ללא ביבי ייסדק לכדי היעלמות, ודמויות קיקיוניות ורעות שראינו בכנסות האחרונות ייעלמו מחיינו ויחזרו לחור השחור שלא ברא אותן. נוסף על כך, אני משוכנע שרבים ממצביעי הציונות הדתית שאינם מזדהים עם המשיחיות, המיזוגניה והאלימות שנציגיהם הנוכחיים מביאים לשולחן הכנסת ולממשלה, ייאלצו למצוא או ליצור אלטרנטיבה ערכית וראוייה יותר, ואז אולי עוד נראה דמויות כמו נפטלי בנט חוזרות לפוליטיקה – אבל שוב, עוד חזון למועד. בכל מקרה, אנחנו הולכים לגלות שלליכוד הצביעו לא מעט אנשים שדווקא כן היו רוצים מדינה ליברלית יחסית, אבל אהבו את ביבי וחשבו שהוא כן מייצג את זה בגלל הקסם האישי הרב שלו או מה שזה לא יהיה, וכפי שכולנו בתכלס די יודעים – הצד ה״מתון״ של הליכוד הוא אחלה שותף להקמת ממשלה לכל חבורת גנץ-לפיד-העבודה-מרץ, ואפילו את החרדים אפשר להכניס לשם בלי להוריד הרבה דמעות.

אבל אם נחזור לנושא, אז נדמה לי שהתקופה האחרונה הייתה רגע מרהיב של יציאה מהארון. כולם יצאו ממנו – ועכשיו על הציבור לשפוט. והציבור שופט לחומרה – רואים זאת ברחוב ורואים זאת בסקרי המנדטים. לצערה של הממשלה, כוחה על האזרחים קטן משהיא חושבת – ובתור זו שתלויה בכספי המיסים שלהם ובהתנדבות שלהם להגנה עליה, עושה רושם שהיא די תקועה, וכל עוד תמשיך לעצבן את כולם, היא רק תתחפר יותר עמוק. אנחנו נסבול, נילחם, ניעצר וניפצע, אבל מהיכרותי עם השמאל הציוני (שאיני נמנה עליו), מדובר באנשים לוחמניים, סבלניים, חכמים וחזקים. הם הילד הזה שהתבריינו עליו מלא זמן כי הוא חנון כזה, והתעלמו לחלוטין מזה שבעצם אף אחד לא יודע מה הכוח שלו ומה יקרה כשהוא יחזיר. ואז הוא מעיף שולחן לפנים ונכנס להתקף זעם. נראה לי שהיה עדיף לימין כשהדוב הזה עוד נמנם.

אגב היציאה הזו מהארון הייתה באמת מרהיבה בעיני. אפילו כתבתי עליה טקסט שלם אבל גנזתי אותו כי השתמשתי בו יותר מדי פעמים במילה נ-אצי. חששתי שהאינטרנט יזכור לי את זה לנצח ושאף אחד לא יבין. אבל בואנה – כמה אנשים יצאו נ-אצים לייטלי. לא לתרום איברים על בסיס גזעי, כאילו נשמה – אז מה אם אבא שלך היה במחתרת היהודית וניסה לרצוח ראש עיר פלסטיני ובטעות רק פצע אותו וגרם לחבלן המשטרתי להתעוור – אפילו להיפך, אם כבר זו סיבה עבורך לעשות תיקון עבור אבא שלך שקיבל רק שלוש שנים בכלא על ניסיון ההתנקשות הזה (על פאקינג ניסיון רצח ועל זה שעיוור שוטר בתפקיד! כן!!! בואו תתמודדו עם זה פעם הבאה שאתם טוענים שאתם לא פריווילגיים). אבל זו לא היציאה היחידה מהארון – ממש לא – למעשה בכל החודשים האחרונים יותר ויותר גזענים מבטאים את תורת הגזע שלהם בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, ביטוי שסוף סוף הביא לתובנה (ומוטב מאוחר מאשר אף פעם) שיש לנו פה עסק פסיכופטים ושהשליטה בעם אחר משחיתה את הנפש והורסת את החברה. מצרף בכל זאת קטע מהטקסט הגנוז:

הפסקת מילואים ומחאה בלתי אלימה

למעשה במשך שנים היינו במה שקרוי deadlock – איזה מין רגע של חוסר הכרעה כללי לגבי הזהות והמהות של המקום הזה. הייתה כאן איזו אווירה של היתממות, בה אנשי שמאל ואפילו הקיצוניים שבהם, הלכו והתגייסו ואפילו שירתו בשטחים, ומהצד השני אנשי ימין רבים הסתירו והעלימו תפיסות גזעניות או אמונות לגבי דרגות חברתיות שהם מאמינים בהן.

כפי שכתבתי, עם כינונה של הממשלה הזו התחילה יציאה המונית מהארון הימני הגזעני. חלקים מסויימים בציונות הדתית, בעיקר אלה המזוהים עם ההנהגה הפוליטית שלה כיום, הם למעשה גזעניים קיצוניים ביותר. החל מסמוטריץ שלא מוכן שאשתו תהיה בחדר התאוששות מלידה לצד אישה ערביה, דרך בן גביר עורך הדין של שורפי הכפרים ואיש אלים מאוד בעצמו, דרך העברות התקציבים מתקציבי החברה הערבית לתלמידי הישיבות – ועוד אין ספור דוגמאות, שבאמת, רק מספיק לפתוח טוויטר בשביל לראות אותן ובשביל להבין כמה הכול פשוט בחוץ. 

ומהצד השני יש חברה חילונית ליברלית שממשיכה להזרים דם לפרוייקטים המוטרפים של אלה שחיים לפי תורת גזע, שבה הם הדתיים הלאומיים הם התגלמות המשיח, והציונות החילונית היא חמורו של משיח. מתוך תפיסת עולם מדורגת זו, בה הם בראש, היהודים החילוניים תחתם, ושאר הגויים תחתם, נגזרות אינספור פעולות מטורפות שבאות לידי ביטוי בממשלה הנוכחית. הציונות הדתית רכובה הלכה למעשה על הציונות המסורתית שמיוצגת בידי הליכוד, אשר בתמימותה מאפשרת להם לעשות ככל העולה רוחם רק משום שהם לכאורה מחזיקים בסט אמונות דומה, אך החמור הזה מורכב הרבה יותר – ורובו למעשה מבוסס על קיום של חברה ליברלית וחילונית במדינת ישראל המכלכלת את כל החרא הזה.

עכשיו – היהודים הגזענים איבדו לחלוטין את הבושה. וברגע שפתאום, אחרי שנים של ניצול אינסופי, הליברלים התחילו להרים את הראש אל מול מתקפת הניצול הבלתי פוסקת – שכללה גם הסתה, פלגנות וגזל – היהודים הגזעניים החלו לפעול באותה אלימות שהם מפעילים בשטחים גם כלפי מי שלפני שניה היו האחים המממנים. נכניס להם אצבעות לעין, נתעלל בהם, ונמשיך לקחת מהם ככל שרק ניתן, העיקר לממש את החזון המשיחי ולייצר מרחב מחיה יהודי ונקי מגויים.

לחילוני הליברל למעשה יש מעט ברירות והוא גם די דחוק לקיר – כלומר, מצד אחד ממיסים אי אפשר להתחמק, כי כפי שבנג׳מין פרנקלין אמר, וכפי שכל מי שהיה חייב אי פעם שקל למס הכנסה או לביטוח לאומי יודע גם יודע, "בעולם הזה לא קיים דבר ודאי, מלבד מוות ומיסים." אבל החילוני הליברל לא מקריב רק את כיסו. הוא מקריב גם את חייו. הוא לוחם למען הגזען והמשיחי, הוא כובש עבורו, הוא מסכן את חייו ולעתים קרובות פוצע את נפשו למענו. ובנוסף לכל זאת, החילוני הליברל נאנק תחת יוקר מחייה, לא מקבל כמעט דבר מהמדינה – תקציבי החינוך, הבריאות, התרבות והסביבה רופסים – למעשה שלושת הדברים שמעניינים את הליברל נלקחים ממנו באקט סדיסטי וכואב. הנושאים שמעניינים אותו ויקרים לליבו לא מטופלים. הוא היחיד שנותן ומקריב, והוא לא מקבל דבר וחצי דבר. 

איזו עוד ברירה יש לו אלא להפסיק לשרת? איזו עוד מחאה ניתן לעשות? 

כי הרי כאשר כל מחאה עוברת השתקה או נענית בהתעלמות, והתקציבים ממשיכים לעבור רק לכיוון של צד אחד, אבל המיסים הם גבוהים, והכול די חרא, ואת החיים צריך לסכן יותר ויותר, כי יש פה צד אחד שאוהב אש, הרג, ומלחמה, והוא לא מוכן להילחם אותה, אבל הוא בהחלט מוכן להצית אותה, אז למה, בין אם זו דמוקרטיה ובין אם לא, למה לעזאזל שהמוחים לא יפסיקו להתנדב? באיזה עולם זו לא מחאה לגיטימית? זהו מאבק לא אלים, מאבק שמבוסס על אי עשיית פעולה, להבדיל מביצוע פעולה אלימה. ובמקרה הזה, היעדר פעולה, הוא האקט האקטיבי ביותר והחשוב ביותר. אני לא אשתף איתך פעולה. בלי לפגוע בך, בלי להיות אלים, בלי לעבור על החוק אפילו. אני פשוט לא אפעל. זו מהותה של מחאה לא אלימה – ויש רק מקום אחד בו פעולה כזו היא לא לגיטימית:

עולם שבו אף מחאה אינה לגיטימית. 

וזה המצב. מבחינת המתגונן אין אף מחאה לגיטימית, והמחאה תמיד מעידה על אופיו הגרוע של המוחה. אבל זהו עולם דוגמטי שבו יש מקום רק לתפיסת עולם אחת. וזה לא מפתיע – ככה נראה העולם הדתי, וככה מבחינתם נראית המציאות הפוליטית. וזוהי בדיוק העמדה המעמדית שהם מחזיקים בה. אנו לא חווים זאת כגזענות כלפינו – אף על פי שזו לחלוטין כן. עמדתנו הבסיסית על מבנה העולם לא לגיטימית מבחינתם. בעוד בתוך תפיסת עולם ליברלית ניתן להחזיק בשלל אמונות ודרכי חיים – עבורם אין לנו ולתפיסותינו קיום. אנו כאן רק כדי לשרת אותם.

אני באמת תולש שיערות ולא מבין – מה היה להם רע?! זה ניצול כל כך מוגזם שזה מפחיד, וחוסר ההבנה של המצב שהם יצרו הוא מטורף בעיני. אבל אני חייב להגיד שאני חושב שהם הלכו לשם בעיניים פתוחות. היציאה מהארון המאוד גזעני היא בעיני פתיחת הקלפים. זה שלב במשחק שבו כבר מפסיקים להסתיר ולעשות טריקים ושטיקים – זה השלב שבו מדברים ביזנס. כל אחד מראה את מה שיש לו. נו – אז אם אתם מראים את מה שיש לכם, מה אתם פוחדים שיראו לכם בחזרה? מה קרה?

מה חשוב לכם כל כך הצבא? כי כבר שנים שהוא לא ממש מגן על אף אחד – הוא בעיקר משרת את ההגנה עליכם ועל האלימות שלכם, ונאלץ להתמודד עם הצרות שנוצרות מתוך כל הפעולות שאתם מייצרים. הרי מן הסתם אם תהיה מלחמה כל מי שאתם מכנים בטמטומכם האורוולייני ״סרבנים״ יקומו מיד ויעלו על מדים. אבל למה לעזאזל שהם יקריבו חיים ונפש של עצמם ושל ילדיהם עבורכם? אתם הרי נראים כרגע מסוכנים יותר לקיום שלנו מאשר כל אחד מהאויבים האחרים שיש לישראל, ולכן אתם חוטפים את המאבק הכואב והמסוכן ביותר עבורכם – מאבק לא אלים. שימת זין עליכם. רוצים להשתגע? תעשו את זה על חשבון מישהו אחר.

ואם אתם מתנחלים וקראתם את זה ואתם עכשיו מקלידים משהו עצבני לדי.אם שלי – אז בבקשה, אל תיתממו. אם לא הבנתם התנועה פוליטית שמייצגת אתכם פועלת על מנת לפגוע בי ובכל חבריי. ואם אתם לא עושים דבר כדי לעצור את נציגי הציבור שלכם אז אתם חלק מזה וכדאי מאוד שלא תכתבו לי. ואם אכפת לכם מהמקום הזה אז אני לא היעד למכתבים וטקסטים אלא אנשי הציבור שלכם.

שנית – אם קראתם את הספין המטומטם על זה שמדובר בהפיכה צבאית או השימוש של סמוטריץ׳ במילה חונטה והתבלבלתם – אז בבקשה להתאפס. הפיכה צבאית זה כשאנשי צבא משתמשים בכוח על מנת לתפוס עמדות שלטוניות. לא מדובר באנשים שפושטים מדים ומניחים את הנשק. ואותה חונטה שסמוטריץ׳ מדבר עליה, על זה אמרו חזל ״הפוסל במומו פוסל״. חונטה זה מה שקורה כשבתוך אי יציבות פוליטית, קבוצה קטנה מצליחה להשתלט על מוקדי הכוח ולשנות אופי של מדינה שלמה. זה קרה בלבנון, זה קרה במקסיקו, והינה זה קורה גם כאן. כשסמוטריץ׳ מוביל את המהלך. אז בבקשה שיסתום תפה כי רואים לו תתחתונים.

על רעיון ההיפרדות

כולם מדברים על היפרדות פתאום. שתי מדינות, להיפרד, שמאלנים וימנים, אנחנו והם. ווואלה, אני חייב להגיד שזה נשמע לי ממש מוזר וגם פתרון ממש גזעני ודפוק ונאיבי. כי בתכלס המצב שבו אנחנו נמצאים הוא בדיוק שלב האיחוד. זה הרי מה שכואב לנו כל כך. זה כאילו לידה הפוכה. כן כן – כואב בדיוק כמו שמדמיינים. למעשה היינו בנפרד עד כה. מדינה אחת ליברלית בגבולות הקו הירוק, ומדינה משיחית בתוך הקו הירוק. וכמה נוח ונעים, לחיות במנותק לחלוטין מכל מה שקורה שם. מגזל הקרקעות, מרמיסת זכויות אדם בסיסיות (תנועה, קניין, חיים), מאפרטהייד רחמנא ליצלן. אבל הם שם ואנחנו פה והם זה לא אנחנו בדיוק (טוב פסדר, בצבא לפעמים משרתים שם אבל זה גם רק כדי למנוע שם דברים יותר נוראיים ממה שגם ככה קורים לכאורה), ובקיצור – בהיפרדות היינו. 

החוויה הזאת של להבין שבעצם הכול מתחבר עכשיו, הכול חודר אחד לתוך השני – הנבואה הלייבוביצ׳ית הזו – זו באמת מכה נוראית ולא נעימה בכלל. אבל להיתלות בפתרון של היפרדות זה באמת לא להבין את הסיטואציה ולחשוב בנאיביות שפשוט אפשר לעשות עכשיו אחורה פנה לתהליך שלקח איזה חמישים שנה אוטוטו כדי שיקרה. ולתהליך הזה אנחנו אחראיים. ואני לא משתמש הרבה בבולד בכלל אז זה אומר משהו. ולמה אנחנו אחראיים אליו? כי בתכלס – לא טיפלנו בו בכלל בזמן, ואפילו די עודדנו אותו. קיבלנו אותו. הכלנו את הכול. התעלמנו מכל מה שלא רצינו לראות. שני מיליון אנשים שחיים תחת משטר צבאי, לצד כנופיות אלימות וגזעניות. כן – הטרור קיים. אבל לא – הפתרון לטרור הוא לא להמשיך עם החרא הזה. והיפרדות משמעה להמשיך עם החרא הזה, כי זה פשוט אומר – תנו להם לעשות מה שעשו עד כה, אבל בואו נשנה את השמות. וואלה יופי. ומה עם קצת לקיחת אחריות?

עם כל כמה שזה נשמע באמת מפתה להפוך את רצועת החוף הנפלאה מהמרכז ועד חיפה לאיזו מין סינגפור עם מסטיקים על המדרכות, נדמה לי שהתנתנקות של ישראל מיהודה תייצר כאוס שיזלוג אליה בחזרה כמו חסימה חמורה בדרכי השתן. המלחמה הנוראית שעלולה להתפתח מעבר לקו הירוק, החנק הכלכלי שם, זו סיטואציה שבאמת רק מילים מכוערות יכולות להיאמר עליה. והאם זה ריאלי בכלל? שלוש ישויות מדיניות ללא גבולות מוגדרים? זה באמת רעיון שרק סטארטאפ ניישן יכולה לייצר, במובן הכי רע של הדבר.

זה אפילו מזכיר את היציאה מעזה. הציונות מייצרת מצב מזעזע ובלתי אפשרי, ואז היא משתחררת ממנו ונותנת לו לפתור את עצמו (פתרון שווא לחלוטין שמסתבך אבל אז כבר מאוחר מדי לטפל). כשלמעשה כפי שאמרתי אנחנו בשיאו של תהליך איחוד. למעשה האיבר הנוסף חובר כבר, ורק נותר להסיר את התפרים. זה כמה שאנחנו מתקדמים בתהליך.

ובכל זאת – נדרש פתרון. אבל אולי הפתרון דווקא נעוץ באופן שבו אנחנו מטפלים באיחוד הזה, ולא באופן שבו אנחנו ממשיכים לנסות לדחות ולהתעלם ממה שקורה (או מנסים לעשות אחורה פנה אחרי שכבר הגענו ליעד). כי למעשה, חמישים שנות כיבוש ופנטזיה על היפרדות מהפלסטינים, עברו חלפו ביעף ופתרון מדיני בתחום הזה לא נראה באופן גם בהקשר הזה. אבל כל עוד השמאל הציוני ממשיך להאמין בפנטזיה הזו אנחנו לא נחווה התקדמות. 

פרוגרסיה. שבירת מוסכמות. חייבים לשנות דיסקט בהקשר הזה.

הפתרון המתבקש בעיני הוא ויתור על החלום הציוני. אני קורא לפתרון הזה – פתרון השלום. במודל הזה אנחנו מאמצים את האיחוד עד הסוף, לכדי סיפוח מלא ומקימים מדינה דמוקרטית עם שוויון זכויות מלא לכולם. נדמה לי שכבר כתבתי על זה פעם אבל אין לי בעיה לחזור על עיקרי הדברים. מדינה דמוקרטית בעלת חוקה דמוקרטית, המורכבת ממספר מדינות מחוז בדומה לרפובליקות שונות בעולם. ישנם איזורים חילוניים יותר ואיזורים שמרניים יותר. אם ניקח למשל את כל שטחי יהודה ושומרון – נראה שבכולם חיים אנשים מסורתיים ושמרניים, חלקם מאמינים באלוהים וחלקם באללה, כולם מלים את בניהם בגיל 8 ימים ומאמינים בקדושת ירושלים. הם מחזיקים בערכים של כבוד המשפחה, ואוהבים את האדמה הזו בקטע פטישיסטי כמעט. המשיחיים והפלסטינים קרובים זה לזה הרבה יותר מכל האחרים פה – יותר מלחרדים ויותר מלחילוניים. 

המחוזות יתפקדו כמדינות המממשות את רצון תושביהן, כל עוד אלה לא מתנגשים עם ערכי הרפובליקה – הישות הכללית אשר מחזיקה חוקה ראויה ושוויונית. הדת מופרדת לחלוטין מהמדינה (אך זה לא אומר שהמדינה לא מממנת בשום צורה קהילות דתיות וכד׳ – אלא רק שחוקי המדינה נפרדים מחוקי התורה וההלכה – שכן המדינה במהותה היא דבר חילוני). לפי החזון הזה, מי שפועלים כנגד מוסדות המדינה ובאים לשנותם – יושבים בכלא. אלה הבאים להפר את השלום – גם כן. המליציות וכנופיות הגבעות – גם כן. לא כמדינת שב״כ, אלא כמדינה שומרת חוק, בה מגנים על אזרחי המדינה ועל מוסדות המדינה מפני אלה הבאים להחריב אותם. זהו המינימום של התיקון שאנחנו צריכים ומתבקשים לעשות בסיטואציה שכולנו היינו חלק ביצירה שלה.

הפתרון השני והגרוע בעיניי הוא פתרון המלחמה. במודל הזה הציונות מבקשת שלא להסתיים, ולהמשיך לקדם את חזונה. כדי להגיע לשם עליה להיכנס לעימות מזוין עם כל אלו המתנגדים לחזון הדמוקרטי של הציונות ואלו שרוצים לכונן מדינה בה יש אזרחים בעלי זכויות יתר מסיבות גזעיות. מטרת המלחמה הזו היא הכרעה של הציונות כפי שמצטיירת במגילת העצמאות (חילונית, ליברלית, אוניברסלית) את הציונות כפי שפורשה על ידי הרב קוק (משיחית, פונדמנטלית), ובסופה ישנה היפרדות טוטאלית מהפלסטינים – בלי התנחלויות בלב היישוב הערבי, בלי כבישים ישראלים החוצים את הגדה, בלי כלום למעשה. ישראל יהודית-דמוקרטית בעלת חוקה המבוססת על מגילת העצמאות, ופלסטין עצמאית לצידה. אבל בפתרון הזה מצוי פתרון אלים של קונפליקט למען מטרה שהיא בעיניי לפחות לא מספיק ראויה – ולא מספיק יציבה.

ובמילים אחרות – הייתי מעדיף לחיות במדינה דמוקרטית מהירדן לים, בה סמוטריץ׳ ובן גביר וקרעי ונתניהו יושבים בכלא, מאשר לחיות לצד מדינה משיחית בה הם ממשיכים להתעלל בשני מיליון נתינים נטולי זכויות, או מאשר להילחם במלחמת אזרחים שבסופה שתי מדינות – ישראל ופלסטין. 

מילה לסיום לציונות הדתית

יש משהו מפתיע מאוד בלראות אנשים מאמינים וחדורים, שמכירים בנוכחותם של ניסים בעולם, אבל לא מצליחים לראות נס גם אם שמים להם אותו על האף. ידידיי, אחיי לשעבר, איך שלא תרצו שאכנה אתכם – מדינת ישראל, זו שקמה אי אז ב-48 – היא היא המשיח, היא הגאולה, היא נס גלוי. זה מדהים שאינכם רואים את זה. העם היהודי נדד בגולה, התגלגל והשתנה ואיכשהו שרד כעם או כדת או כדבר, והצליח לשרוד משימת השמדה של באמת האנשים הכי מפחידים ויעילים בעבודם שיש, ולהקים מדינה. אז מה, ריבונו של עולם, מה חסר לכם? מה אתם אשכרה חושבים שעוד אדמה פה תביא איזה גאולה נוספת? איזו גאולה עוד יש? מה אתם חושבים שיבוא עכשיו סבא על סוס שמתקשר עם ישויות וייצור פה משהו אחר? אתם לא מבינים כמה זה הזוי?

תכלס כל מי שמחפש הוכחות לקיום האל יכול פשוט להסתכל על המדינה הזו שנוצרה פה והגיעה לאן שהגיעה. שם רגע ביקורת בצד ונכנס לפאזה קיטצ׳ית, יסלחו לי קוראיי, אבל זה באמת מאוד מרשים. יש איזה ביטוי – תפסת מרובה לא תפסת. ויש גם את – זה האיכות לא הכמות. ובטח יש עוד מיליון ביטויים שמתאימים לסיטואציה של קבוצה שלמה של אנשים שלא מבינים שמה שהיה להם ביד הוא הכי טוב שיכול היה להיות. שאין מעבר, שמי שמחפש את המעבר נופל מהצוק, שצריך לדעת ליהנות מהטוב ולהתחלק בו עם אחרים, ושאין שום קדושה ולא תבוא שום גאולה מתוך פגיעה באחר – גם אם הוא מרגיש לך אויב שהתיישב לך בטריטוריה.

כמאמר הפתגם ובאופן מדויק לסיפורנו, ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים – פעם ראשונה כטרגדיה, ופעם שנייה כפארסה. היהודים שבאו לרשת את הארץ, בניו של אברהם, נשלחו לארץ מיושבת. גם הם התמודדו עם הסתירה בכך שנשלחו למקום מיושב, ונאלצו להתמקם בין העמים המקומיים. גם הם נפלו בקטע הזה של הקיצוניות הדתית. שלושת אלפים שנה אחר כך – והסיטואציה זהה. רק שמי שיושבים בארץ הזו הם כנראה שרידיהם של אותם יהודים, או מקומיים, או סביר להניח תערובת של השניים, שנותרה כאן והמשיכה לחיות את חייה בשקט תוך כדי שהיא מקבלת על עצמה את הדת השלטת ככל שזו השתנתה. ודווקא אלה בעצם המשיכו לשמור את מצוות אברהם, לרשת את הארץ הזו. והם מחוברים אליה בכל נימי נפשם, ולא מכירים באף מקום אחר כביתם. 

המשיח לא יבוא מלשרוף להם כפרים או מכוניות. בדיוק להיפך – זה בדיוק האות שלו לקום וללכת.

יש לנו כבר הרגל לקבל אפס אינפורמציה מאמצעי התקשורת ה״חיים״ (טלוויזיה, רדיו, טוויטר). זה קורה בעיקר באירועים כמו פיגועים או מבצעים צבאיים, כשכיתות שלמות של כתבים וכתבות מתגייסים לעבודה שוטפת בכל הארץ, אבל אין להם באמת מה לומר – הם באים ללא שום תובנה – רק דיווח.

הסיטואציה הזו היא בגדול פרצה הקוראת לגנב – משום שכל עיתונאי שרוצה למלא את זמן המסך הזה, נאלץ לא אחת לקבל כל מיני מסרים מוזרים שאיכשהו נקשרו לנושא המרכזי ושלמישהו היה חשוב למסור לציבור. כאשר האירוע מדווח כאילו מדובר מינימום במלחמה במסדרונות הכנסת, רק כזו שאף אחד לא יודע עליה דבר, ושיש בה אירועים הזויים כמו שעתיים (!) של ספירת קולות שבהן אף אחד לא יודע דבר ולכאורה דבר לא מודלף, אבל השעה שש בערב וכל המצלמות כבר מכוונות וכולם מחכים למוצא פה ו ו ו וכבר אין אוויר וכולם רק רוצים לדווח על דברים, ווואי וואי וואי איזה אונס תודעתי יכול לקרות בשעתיים כאלה, השם ירחם והשם לא ריחם ביום רביעי. אפשר היה לקרוא לו לכאורה יום הספינים הגדול.

אבל אני רוצה לטעון בכלל משהו אחר – רדיקלי ודי מפתיע. כי עם כל כמה שאני באמת חובב ענק של ספינים – אני די משוכנע שדווקא לא היו ספינים ביום רביעי. אם כבר – היה זה יום האנטי ספינים.

ביבי הוא פוליטיקאי בעל חזון לדעתי (הויכוח הוא על אופיו של החזון כמובן) – אבל הוא מאוד, מאוד דחיין. הוא לא נוטה לבצע הרבה בעצמו, אלא מסתמך על פעולות של אחרים שיזיזו את הדברים לכיוון שהוא רוצה. זו לא תכונה לא טובה למנהיג או למנהל – זו אפילו תכונה יפה שמאפשרת לאותו מנהל לגרום לאנשים שסביבו לממש את עצמם בתוך גבולות מוגדרים, מה שמוליד דמויות חדות (במובן של רזולוציה) כמו מירי רגב או כמעט כל ח״כ אחר בליכוד – תופעה שאנחנו כמעט ולא רואים במפלגות אחרות.

הדחיינות של ביבי מורכבת מכמה שכבות, חלקן עמוקות מאוד. הדחיינות הראשונה והעמוקה ביותר היא דחיית ההחלטה על הגדרת הנטייה הפוליטית של ביבי. האם הוא ימני? אולי הוא שמאלני בכלל? אני לא חושב שעם החוקים החברתיים של היום קל להגיד מה הוא ומי הוא. כי בעצם הוא בוחר כבר שנים שלא לקחת החלטה שתשים אותו עם אחד משני הצדדים. אם היה ימני כפי שהוא טוען, כבר מזמן היינו אמורים לראות אותו פועל באופן הרבה יותר ישיר ומדוייק לקראת סיפוח הגדה. מדינה אחת בגבולות ישראל השלמה. ואם לא מגיעים לשם בשלב אחד, אז לפחות בנגיסות רציניות של שטח באמצעות בנייה וגזל שטחים. אבל ביבי כבר שנים לא עושה זאת, ובקושי עוסק בזאת. הוא קצת כמו בן אדם עם הפרעת אכילה קשה שמנסה להוכיח לכולם שהוא כן אכל את הפיתה, ומדגים זאת באמצעות נגיסה של פירורים קטנים מאוד מהקצה של הפיתה ולעיסה אינטנסיבית שלהם. אבל בכל השנים שלו בשלטון הוא לא לקח ביס. זו החלטה מושהית. 

וההחלטה הזאת יש לה השלכות מהותיות מאוד – על חייהם של מיליוני אנשים. על כל הפלסטינים החיים בגדה. על כל היהודים החיים בגדה. על הרבה מאוד יהודים החיים בגבולות הקו הירוק – בעיקר על חיילים אבל לא רק. ומבחינתו של ביבי – אם ניתן היה למשוך את ההחלטה הזו עד אין קץ – אין לי ספק שבכך היה בוחר (אגב מזלו של ביבי הוא היעדר הפרטנר לכאורה בצד השני, ועל כך הוא חייב לא מעט לאהוד ברק עם כל האיבה שלהם האחד לשני. היעדר הפרטנר נותן לגיטימציה להחלטה הזו מתוך חשש של ישראלים רבים שכל בחירה אחרת תוביל להשתלטות של חמאס על הגדה, לא תזה מופרכת במיוחד גם אם האשמה על השתלטות החמאס על המוסדות קשורה במישרין לשלטון הימין).

עכשיו אם ניקח עוד רגעי דחיינות של ביבי, אז חוץ מאירועי השבוע החולף אפשר בקלות להיזכר בהסכמים הקואליציוניים, ולמעשה בכל משא ומתן שביבי היה שותף לו בשנים האחרונות. בשום שלב לא הייתה מצידו בחירה מיידית, החלטה ברורה מהרגע הראשון וביצוע שלה. תמיד, אבל תמיד, הבן אדם מורח אותך כמו ששואב אבק רומבה מורח קיא על כל הרצפה של הבית. לאט וביעילות.

אנשים חושבים שדחיינות היא דחיית משימות. אבל כדחיין מקצועי מאוד אספר לכם שזה לא העניין. דחיינות היא לחכות לדקה ה-90 או יותר מזה, לרגע האחרון שאפשר, על מנת לקבל את ההחלטה, מתוך תפיסה שההבנה המקסימלית של הסיטואציה מתרחשת בשניות האחרונות להכרעה כאשר כל הגורמים האפשריים כבר נחשפו ברמה המקסימלית. כלומר – תחכה יותר – תדע יותר – תוכל לקבל החלטה שיש לה סיכוי גבוה יותר לנצח/לשרת את המטרה שלך וכו׳. מה שכל דחיין יודע זה שקיים sweet spot – נקודה כזו שמאוד קשה לשים עליה את האצבע (אבל זוהי אומנותו של הדחיין המוכשר בעיני) – ושמרגע שהגעת אליה ואילך דברים מתחילים להסתבך – או כי פספספת הזדמנות, או כי איבדת חלק מיכולות התנועה והמקח כי חיכית יותר מדי.

ניקח דוגמא סתם מהחיים – לקחתי ממישהו הלוואה. אני תכלס עדיין צריך את הכסף, אז אני דוחה את השיחה הזאת של איך/מה/מתי מחזירים את הכסף כי מחכה לתשובה מהבנק על אופציה לקבל את הכסף מהם בכלל ולא רוצה להתחייב לו למשהו. אבל דברים לוקחים זמן ובינתיים לא דיברתי איתו. יש איזה רגע שבו אם אני אתקשר למי שאני חייב לו – וחיכיתי יותר מדי – כבר לא יהיה אפשרי להגיע לפריסה טובה של החוב. הוא יאבד אמון בי וידרוש את הכסף בחזרה. צרה צרורה. האמנות של ביבי היא בעיני לדעת תמיד מה הוא הרגע הזה שבו אתה מתחיל לאבד אופציות ולא לחצות אותו שלא לצורך. 

נדמה לי שמה שהיה השבוע היה רגע די מפעים שבו ביבי פספס את הסוויט ספוט. הוא חיכה יותר מדי. הקסם הספציפי הזה אבד. כי בעצם הדחיין פועל לטובת מיקסום האינטרס שלו לכל אורך הדחייה. עד להכרעה הוא ממשיך לאסוף אינפורמציה ואופציות. והינה לנו מצב שבו היו יותר מדי דברים ואירועים לנהל בתוך זמן קצר מדי לניהול, עם יותר מדי משתנים כאוטיים, מה שהוביל לפספוס של הנקודה המכרעת. 

במשחקי פוקר למי שאוהב, אפשר הרבה פעמים לנתח בדיעבד את מה שהיה על הלוח. יהיה מאוד מעניין לנתח את מה שקרה פה – להבין בעצם מה היו הסיכויים, ומה היו הידיים שהיו לכל אחד. יותר נכון לנסח זאת כך – מה הוא התסריט הטוב מבחינת ביבי? אם היה יכול לדמיין איך המצב הזה יסתיים באופן המיטבי – אז מה התסריט? מי נפגע ואיך? איך ביבי עצמו היה יכול להתעצב ציבורית? מה היה יכול לקרות לשקל או לבורסה? אלף ואחד גורמים, חלקם רלוונטיים יותר וחלקם פחות. האמת היא שאין לי רצון להיכנס לפונציאל הידיים של ביבי כרגע. נסתפק בזה שלעניות דעתי התסריט הטוב פשוט לא התממש. אם נמשיך רגע בדימוי של הפוקר, אז בסוף הניצחון במשחק פוקר אמנם קשור לקלפים שקיבלת – אבל – הוא הרבה פעמים מוכרע בכלל באיך שיחקת את הקלפים ואיזו הרגשה נתת לשחקנים האחרים. 

מה שמעניין בעיניי זה שבעצם לביבי לא רק שלא היו קלפים טובים, אלא שגם את הקלפים הלא טובים הוא לא שיחק נכון. בדומה לפוקר גם כאן היה רגע של הכרעה – הרגע שבו פותחים את הקלפים ומבינים מי ניצח. וזה רגע מאוד מביך להגיע אליו בהיעדר קלפים. אבל הרגע הזה היה בלתי נמנע – ההצבעה בכנסת לא נדחתה בזמן ובספק אם בכלל אפשר היה לבטל אותה, והינה ביבי נאלץ לחשוף את היד. אבל כשמסתכלים על התמונה המלאה רואים שבעצם גם לצד שהתמודד מולו לא ממש היו קלפים. אולי זה סוג של תיקו וחלוקה בקופה?

נכון, האופוציזיה הצליחה להכניס את קארין אלהרר לוועדה לבחירת שופטים. זה בהחלט דבר ״חיובי״ עבור האופוזיציה. אבל בשביל הקואליציה לא השתנה הרבה. הרי נציג של הקואליציה ייכנס לוועדה בהצבעה הבאה שתיערך בעוד חודש. ואז חזרנו למקום שממנו התחלנו, כי אלו תכלס היו ההסכמות הראשוניות שבין הקואליציה לאופוזיציה בבית הנשיא. 

אז מבחינה זו לא היה פה הפסד. נוסיף על זה את זה שההכרעה על כינוס הוועדה אם בכלל עדיין מצוי בידי הליכוד (אם עדיין ניתן להחשיב את יריב לוין לליכוד ולא איזה תת מפלגה). כלומר עדיין יש כאן שליטה של הליכוד על בתי המשפט ומבחינה זו אולי עדיין מקום למקח בעולם המינויים. על זה נוסיף את זה שביבי זכה בדבר בעל ערך רב – אינפורמציה שלא הייתה לו קודם – לגבי כוחו במפלגה וליתר דיוק מספר האנשים המדוייק שמסוגל להתנגד לו (גם אם באופן אנונימי). מבחינה זו אגב אם הייתי ביבי הייתי די מאושר לדעת שמבין 35 הסריסים רק ארבעה ניצלו את הבחירה האנונימית כדי להכניס לו. רבאק זה היה אנונימי! הייתה לכם הזדמנות לעשות בו שפטים! יש שם לפחות 20 אנשים שהוא דפק באופן אישי או שיקר להם או עלב בהם. בנוסף הוא גם חשף עוד אוייבת מבית – עו״ד החביבה ומייצגת האנסים טלי גוטליב – וגם הצליח לעלוב בה ציבורית.

בעצם ביבי גילה משהו חשוב על מצב הקלפים שלו – ראשית שמבחינת קלפים חזקים מה שנקרא, הוא בחוסר. הקינגים לא איתו ומוכנים (גם אם מאחורי הגב) להתנגד לו. בנוסף הוא גילה שהג׳וקרים שהוא הביא במחשבה שיהיה קל לנהל קרבות כשיש חבורת מטורפים שמרוב תזזיתיות מפזרת אבק בכל עבר לרמה שאי אפשר לראות או להבין מה קורה – אז שיש להם חיסרון משמעותי – וזה שהם ליטרלי אנשים משוגעים שבלתי ניתן לשלוט בהם גם אם ממש מתאמצים. וזה דבר שדחיינים לא אוהבים. ויש לביבי לא מעט כאלה.

עכשיו מה שמעניין במה שקרה ביום רביעי – יום ה(לא) ספינים הגדול – הוא שבעצם יצאו כל כך הרבה ערימות של חרא החוצה, שאני ממש חושב שהם נורו ללא שליטה וללא יד מכוונת. למעשה זה היה תוצר של ׳מה קורה כשאוספים מהרחוב חבורה של משוגעים ונותנים להם לעשות מה שבא להם אחרי שאומרים להם שיש להם כוחות על׳ או משהו בסגנון הזה, בזמן שהתקשורת צמאה כל כך למשהו עד שהיא מוכנה לשתות פיפי חם עם קשית. 

האופוזיציה במקביל גם פיזרה לא מעט ׳ספינים׳. ומה שהיה מדהים ולא מפתיע זה שגם האופוזיציה עשתה עבודה גרועה מאוד ולא מתואמת בנושא. כרגיל. רק שהפעם בגלל שכל הספינים (אלף אלפי לכאורות) הללו היו באותה רמה פחות או יותר, זה הכול נהיה מעין רעש רקע מוזר ולבטח לא מנוהל.

אני רגע עוצר לסוגריים ארוכים על מהי הוועדה לבחירת שופטים בכלל? להבדיל ממה שמניחים (לאור הקושי הרב שבלייצר את הוועדה הזו ולא מעט כן ספינים שנורו בחודשים האחרונים מהמחסנית של ביבי ובניו) מדובר בוועדה ציבורית שמטרתה למנות שופטים רבים מאוד במדינה, לא שופטי עליון בהכרח בשום צורה. אחרי שבמשך שנים ארוכות היו טענות מימין על חוסר איזון במבנה הוועדה, פעל שר המשפטים בממשלת מטעם הליכוד בזמנו, גדעון סער, על מנת לאזן את הוועדה. הוא עשה צעד בעיני חסר תקדים באיכותו – הוא בעצם הביא למצב ששופטי עליון לא יוכלו להתמנות ללא רוב מיוחס כלשהו, כזה שאומר שבעצם תמיד תצטרך להיות הסכמה רחבה סביב זהות השופטים.

במילים אחרות, אם בוועדה ישנם תשעה חברים, יש צורך בשבעה על מנת למנות שופט עליון, כלומר לא ניתן למנות שופט עליון שהוא שליח של הקואליציה בלבד – הוא חייב להיות מקובל גם על נציגים אחרים בוועדה, אשר ברוב המקרים זה אומר עם על מי שאינם בהכרח בדעה הפוליטית של השלטון. וזו נקודה חשובה – כי תפקיד השופט הוא תפקיד מאוד מאוד מורכב מבחינה מוסרית בחברה דמוקרטית. לשופט למעשה יש את הזכות לשלול זכויות מאדם אחר לטובת הכלל. זה בכלל לא מובן מאליו – וזהו המנגנון שאנו מבינים כחוק. אם אדם עובר על חוק, ייתכן ותהיה כלפיו סנקציה הכוללת לקיחת רכוש (קנס), פגיעה בחופש התנועה (מעצר או מאסר), פגיעה בחופש העיסוק (שלילת רשיון כלשהו) או דרישה לעשות דברים שאינו רוצה בהם (צווי עשה למיניהם, או אפילו עבודות שירות). 

במצב של פיצול וקיטוב חברתי ופוליטי עמוק, בדיוק המצב בו אנו נמצאים כיום, באה עם הכוח הזה סכנה רבה. טענות לפוליטיזציה של המערכת המשפטית עלולות לגרום לאובדן מוחלט של חלקים בציבור את הכבוד למערכת החוק, שכן החלטות שיפוטיות לא צודקות עלולות להיתפס ככאלה שנובעות מפעולה פוליטית ולא מפעולה של שיפוט מוסרי. וכשדבר שכזה קורה – החברה נמצאת בסכנת התמוטטות. על כן יש צורך אמיתי בהבאה של שופטים מאוזנים ומתונים שמוסכמים על ידי כלל נציגי הוועדה ככל הניתן, ויש חובה בהבאת הקול של נציגי האופוזיציה, שכן חרף היות האופוזיציה אופוזיציה, מדובר על קרוב לחמישים אחוז מהציבור. הציבור הזה אמנם איבד את יכולת ההשפעה על מדיניות הממשלה – אבל לא איבד את אזרחותו או את זכותו להשתתף בחיים האזרחיים שלו באופן שבו לא ירגיש מאויים רק עקב דעתו הפוליטית.

עצם המחשבה להוציא את הוועדה לבחירת שופטים מהאיזון המר הזה שאליו היא שואפת, היא מחשבה פירומנית ומוטרפת, מעין הפעלת כוח מוגזמת ומיותרת של הגוף השולט במטרה למוטט את רוחו של המפסיד. כי אי קבלה של מערכת המשפט משמעה אי קבלת החוק – זו תופעה שממוטטת חברות, ואנו כבר רואים ניצנים לה כיום: אם ניקח למשל חלקים בעדה החרדית שלא מוכנים לקבל את מערכת המשפט ועושים דין לעצמם בכל הנוגע לטיפול למשל בעבירות מין, אלימות או רכוש, או מצד שני אגב את החילונים אשר לא מקבלים את מערכת הדין הרבנית (שהיא הדין הפורמלי לענייני נישואין למשל) ומתחתנים בנישואים אזרחיים או בהסכמים כאלה ואחרים – מה שסביר להניח גורם לחוסר נחת אצל חרדים רבים השומעים על כך. 

במילים אחרות, אם מישהו רוצה לפורר עוד יותר את המארג החברתי הקיים, יש לו כלי – פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. עכשיו בליכוד קרה דבר מעניין מאוד ביום רביעי – שלושה מסלולי פעולה מקבילים ולא מסונכרנים: ביבי שפעל במסגרת הדחיינות הרגילה, ובעצם העדיף לא להכריע ולדחות את ההחלטה, חלקים מהליכוד שרצו לכבד את המסורת ואת ההסכם עם האופוזיציה ולבחור הן נציג מהאופוזיציה והן נציג מהקואליציה, וחלקים מהליכוד שרצו לדפוק את ההסכם המדובר ולבחור שני נציגי קואליציה על אפם ועל חמתם של כולם, ובכך בעצם לפרק את המשא ומתן בבית הנשיא. מספיק לראות כמה נציגי קואליציה בכלל העמידו את עצמם לבחירה למרותתתתת ההסכמים הקואליציוניים של הליכוד עם עצמה יהודית ועם יתר המפלגות על זהות הנציג בוועדה לבחירת שופטים, וגם עצם זה שטלי גוטליב לא הייתה מוכנה להסיר את המועמדות שלה. 

כלומר מבחינת נתניהו (הדי מסכן בשלב הזה), יש כל כך הרבה קלפים סותרים ביד שבאמת לא נראה שהיה לו מה לעשות. ומתוך המקום הזה של איבוד השליטה, גם ראינו את מופע האימים הלא מסונכרן בעליל של חברי כנסת שקיבלו לפתע במה – ומתוך מקום של חוסר ציות, וגם חוסר ידיעה או הבנה של הסיטואציה בכללותה, פשוט רצו לכל מיקרופון ונתנו את שתי דקות התהילה שלהם לכל כתב שהיה מוכן לשמוע. ועל זה נאמר – לא היה ספין כי לא היה ספין, כי לא היה מי שינהיג ספין, כי אם היה מי שהיה מנצח על הספין זה לא היה נשמע כמו תזמורת כלי קשת של ילדים בכיתה ד׳ במתנ״ס בקרית אונו שמכוונים את הכלים לקראת הרסיטל הראשון שלהם בחיים. מה שקיבלנו ביום רביעי היה בליל של שטויות.

עכשיו אם מסתכלים על המצב הנוכחי של ביבי אז הוא בעצם די סונדל על ידי חבריו לקואליציה – שעשו מהלך מרהיב בקיצוניות ובטירוף שלו. הם פשוט לקחו (או שדדו) לביבי את הקלף היחיד שהיה לו לרגע מול האופוזיציה. ביבי דיחיין (בעבר) את ההחלטה על הוועדה. הוא ניסה להביא אותה להכרעה עוד חודש, כלומר לקבל עוד זמן, ויחד עם הדחייה הזו להצליח להשיג אולי עוד כמה דברים במשא ומתן המתנהל, או לפחות לגרום לזה שהמשא ומתן הזה יוכל להמשיך לנצח (בדיוק כמו ההכרעה לגבי גבולות המדינה). וכעת אין לו קלף מיקוח כי האופוזיציה כן הצליחה לבחור נציגה לוועדה פשוט כי היו לביבי מתנגדים אנונימיים בתוך הליכוד. ואלו חדשות מזעזעות לכולנו. זה מצב שאין בו מרוויחים, למעט חבורה של צבועים חולי כלבת, קיצוניים ביותר, שביבי פשוט לא הצליח להשתלט עליהם, יריב לוין וחבורת העליזים. הם כולם – במקרה הזה כמעט כל הליכוד – בא ואמר אנחנו לא מקבלים את הדחיינות הזו, נורא בא לנו להכריע רגע. אנחנו רעבים. וברגע הזה הליכוד פשוט התפצל לשתי מפלגות, ששתיהן לא מונהגות על ידי ביבי.

אז אם חוזרים ליד של ביבי במשחק פוקר הזה, הוא הרוויח לא מעט אינפורמציה לגבי מצבו הפנימי הגרוע בתוך המפלגה, וקיבל שיעור חשוב על למה לא כדאי לעבוד עם פסיכופטים לא צפויים מצד אחד וגם איך נקמה מוגשת קרה ואנונימית מצד שני, אבל הפסיד קלף פוטנציאלי מאוד חשוב שהיה לו מול האופוזיציה – כי האופוזיציה בשלב הזה כבר הצליחה להכניס את הנציג שלה לוועדה. והופ – אנחנו במצב אולי הכי מסוכן שהיינו בו מאז נוצרה ממשלת הגועל הזו – כי בעצם מה אתה עוד יכול להרוויח? הפסדת כבר. האופוזיציה בחרה את הנציג – לך, ביבי, אין כרגע כלום במשא ומתן מולם. עכשיו לכאורה אתה לא במקום נורא שונה מהמקום שאליו גם ככה היית אמור להגיע אם היית פשוט מכבד הסכם, אבל היו לך בבית אנשים שלא היו מוכנים שתממש את ההסכם הזה, והינה יצא שמימשת את ההסכם – בלי שמיצית את זה או זכית באמצעות זה במשהו (כי מבחינת האופוזיציה אפילו לא התכוונת לממש, אז בכלל יצאת אפס) – וגם נשארת עם אויבים מבית ויצאת מופסד מולם. 

ואני אומר שזה מצב מסוכן מאוד לא סתם – כי כרגע בהיעדר קלפים נוספים בשרוול השאלה היא עם מי ביבי הכנוע ימשיך – עם האופוזיציה לכיוון של הסכם או עם הקואליציה שלו לכיוון של פיצוץ. ואני חושב שכרגע לפחות מבחינה סטטיסטית, ההכרעה של ביבי צריכה להיות ללכת עם הבית, בעיקר כי בצד השני פשוט לא מבטיחים לו כלום (חוץ ממשפט ותקווה שהוא ייעלם מהחיים הפוליטיים), בזמן שבצד ״שלו״ מוכנים להמשיך לקבל את מלכותו כל עוד ייכנע לעוד ועוד לחצים שמטרתם לפגוע בשלמות החברה הישראלית (באמצעות ייבוש והרחקה של הצדדים הליברליים בה). ה״חברים״ הפוטנציאליים של ביבי בביתו שלו הם האנשים הקיצוניים ביותר שאי פעם שיחקו בפוליטיקה הישראלית, והם אנשים שפשוט לא אכפת להם אם המקום הזה ישתנה ויהפוך את עורו (ויפה שעה אחת קודם מבחינתם) ויהפוך להיות מדינת הלכה משיחית. הם הוכיחו כמה לא אכפת להם בעצם הפעולה עם הוועדה לבחירת שופטים והניסיון שלהם ללכת מאחורי הגב ולדפוק את הבחירה של אלהרר. מצידם שכל מי שלא מעוניינים במדינה הקיצונית שהם רוצים לבנות פה – שילך לעזאזל. הם אומרים את זה במילים וגם במעשים.

במצב שבו יהיו בשנה שנתיים הקרובות בחירות נוספות, ושוב תיבחר אותה הממשלה, נדמה לי שלרבים מאיתנו לא יהיה מה לחפש כאן יותר. ובל נשכח שהמהירות שבה הם הורסים פה כל חלקה טובה היא מטורפת ושוברת שיאים. יש כאן גם תופעה שאין לי אלא להגדיר כיפה, והיא שנוצר פה עם חדש. או לפחות לראשונה לעם הישראלי נוצרה זהות וקבלה עצמית של זהותו. והעם הזה, בדומה לעמים אחרים בעולם, יכול בקלות למצוא את עצמו עושה את מה שהוא היה רגיל לראות פה בגבולות המדינות בלבד – עבודה זרה. ולא במובן של השתחוות לבעל ולאשורה, אלא במובן של קהילות ענק של ישראלים שיתהוו ויתגבשו במדינות אחרות – מפורטוגל דרך ספרד, מברלין ועד יוון, לתאילנד ואף לאוסטרליה, שלא לדבר על ארצות הברית. הישראלים עלולים למצוא את עצמם פזורים כמו תאילנדים, טורקים, רומנים וכו׳, בקהילות ענק, בהן השפה והתרבות השלטת יהיו הישראלית.

זו אגב קצת הסיבה שהמחאה הזו שיש כרגע בכלל קורית ומצליחה. כי מסתבר שיש פה עם שנוצר, ושיש לעם הזה רצון לשמר את חירותו בסביבה ההולכת ומתהדקת הזו. והעם הזה הוא העם הישראלי. והוא עם המובחן מהעם היהודי. אלו שתי ישויות לאומיות שונות. וזה כמובן מה שמסביר גם בין היתר את השיח החזק המתקיים על פיצול ועל יצירה של שתי מדינות. ביבי למעשה צריך להכריע הכרעה לגבי עצמו – האם הוא ישראלי או יהודי, האם הוא ראש ממשלת ישראל או ראש ממשלת יהודה. ומה שבכלל מעניין בעיני זו העובדה שביבי עד כה החזיק את הכוח הפוליטי שלו קצת בזכות זה שהוא רוקד על שתי החתונות, אבל הרבה יותר בגלל הקריצה שלו דווקא לישראלי (!). הוא התוצר של הישראלי. הוא הגבר הישראלי, האשכנזי הלבן והעשיר, שפתוח לעולם ויודע אנגלית נפלאה, ומבין טכנולוגיה, ויצירתי ויזם, ומצד אחד ערמומי ומצד שני כוונותיו טובות והוא חזק, כלומר ממש אפשר להבין מאיפה ביבי שואב את הכוח שלו – הוא הוא המייצג את הישראלי, הוא האידאה הישראלית בשר ודם. ועכשיו הוא נאלץ פשוט לבגוד בו – בישראלי – ובעצם לבגוד בעצמו.

השאלה החשובה היא מה, איך ואם האופוזיציה תציע לו עכשיו. ובדיוק בגלל השאיפה של ביבי לבגוד בישראלי, האופוזיציה בעצם לא תוקפת את ביבי. או לפחות תוקפת אותו עד לגבול מסויים, ובטח מוסכם, כלומר תקיפה שנחשבת לא ברוטלית. אני ממש לא אתפלא אם גבולות האש הוגדרו היטב, כי אני לא חושב שבאופוזיציה רוצים להשאיר את ביבי ללא חבל הצלה – והוא ממש יודע את זה. עכשיו השאלה היא אם הוא ייקח את חבל ההצלה הזה או לא, עד כמה שהחבל הזה קיים בכלל, היא שאלה שמאוד חבל שלביבי אין שום יכולת להתמודד איתה, כי הוא באמת קבור במשפט שלו עצמו ומכלה את זמנו בהשתלטות על כל מיני סוררים. לא יכול היה להיות טיימינג גרוע יותר לעדות של מילצ׳ן מאשר השבועות הקרובים, למעט הצ׳ופר הקטן שקיבל ששרה עפה לו מהפנים כדי להפחיד את העד בלונדון, מה שייתן לביבי אולי איזה רגע של נחת ויחד איתו יכולת לקחת החלטה רציונלית ואמיצה. מי יודע, אולי ביבי יפעל בצורה מאוזנת מתוך הבנה שהאדמה בוערת?

לא סתם אני כותב את זה, הרי אפשר כבר כרגע לחזות בצורה ממש מדוייקת את עוצמת הפגיעה של האירוע המתגלגל שמשתווה בקלקלתו רק לשלטון של סקאר והצבועים במלך האריות. כי הרי ביבי יודע, ורבים בסביבתו מבינים, שהפגיעה בתמ״ג הישראלי ניתן לחישוב. מדובר במיליארדים של שקלים שפשוט הלכו. ירדו לטמיון. יש פה צמיחה כלכלית פוטנציאלית שפשוט בוטלה – ולא תשוב, בטח לא למספרים שהייתה אמורה להיות בהם. השקעות כלכליות שלא יגיעו, אלפי אם לא עשרות אלפי ישראלים החיים בחול, אם כאקדמאיים ואם כרילוקיישניסטים זמניים, שפשוט הכריעו בחודשים האחרונים שלארץ הם לא ישובו. והאנשים האלה, שהיו אמורים לשוב הנה, הם חוד החנית של הכלכלה, או לפחות הכלכלה עליה ישראל התבססה בשני העשורים האחרונים. אנחנו מקבלים בפועל את מה שהימין המשיחי רצה מאוד, אבל ביבי – הימין הכלכלי – לדעתי ממש לא רצה, וזה שה״ישראלים״ פשוט יעופו מפה. ביבי יודע, להבדיל מחוטבי העצים שסביבו, שאי אפשר ממש בלי הישראלים, מכל הסיבות הידועות.

וזה לוקח אותנו לנקודה אחרונה וחשובה שממש מעניין להיכנס אליה בעיני – והיא החרדים. כי בעצם נדמה שהאינטרסים של החרדים שונים מכל מה שקורה ומכל מה שאנחנו רואים פה כרגע, ובכלל לא נכנסו לחישוב של זה. ולמה? כי בעצם הרווחה של החרדים הייתה תלויה ולנצח תהיה תלויה (באשמתם הבלעדית אגב) בהצלחה של ישראל הישראלית. והישראלים, כמו הצפרדעים רגילים לשחות במים החמים לכדי רותחים הללו, ולא מודעים לטמפרטורה של המים ולקצב ההתחחמות שלהם. אבל בהמשך למשל נוצר כרגע מצב שעבור החרדי, כל חרדי, הוא מסוכן ביותר – נשארו מעט מדי מים בסיר. ומה שקורה כשיש מעט מים בסיר – זה שמה שמבשל את האוכל זה האדים. וכל מי שמבשל, או חובב פיזיקה, יודע שאדים מבשלים בעוצמה אדירה פי כמה וכמה ממים נוזליים. יכולת העברת האנרגיה של האדים היא משמעותית גבוהה יותר. ואם עד כה חווינו התחממות איטית ולא מורגשת – כלומר זחילה איטית לתוך הכיס שלנו ופגיעה באיכות החיים שלנו, אשר אולי היינו מודעים אליה אבל לא היינו מספיק אכפתיים לה, כי כיף לנו וכי אנחנו אוהבים את המקום הנפלא הזה (בלי שום ציניות) – אז פתאום הבישול הפך להיות אידוי, וכולם חוטפים את הכאפה של החיים. כי פתאום דברים נהיים נורא ברורים, ופתאום מתחיל מיתון, ופתאום המשכנתא נורא יקרה, ופתאום כל הוצאה נספרת – ופתאום שאלת המיסים הופכת לשאלה שאנשים מתחילים לתהות לגביה.

החרדים יודעים היטב שצניחה בגביית המיסים תוביל לפגיעה ישירה בהם, משום שהנפגעת המיידית מירידה במיסים זו מדינת הרווחה עליה חלקים רבים לא יצרניים בחברה החרדית מבוססים (וכן, אני מודע לכך שלא כל החברה החרדית היא כזו, זה באמת לא משנה כי המספרים מדברים בעד עצמם). והפגיעה בכספי המיסים תגיע גם תגיע – וממספר מקומות. ראשית המיתון והיעדר הצמיחה, אשר יובילו לרגיעה בצריכה, ואיתה פגיעה בגביית מיסי הרכישה כמו המע״מ ומכסי הייבוא. שנית, יוביל המיתון לסגירה של עסקים ולעלייה באבטלה, שיחד עם שינויים טקטוניים בהייטק בעולם עלולים להשפיע עלינו מאוד – ומאוד לרעה. שלישית, העובדה שכל ישראלי בעל כסף שיימאס לו לשלם מיסים גבוהים פה ימצא את הדרך לעשות זאת – פשוט כי אנשים עם כסף בדרך כלל מוצאים דרך להימנע מתשלום מיסים. הפרצות קיימות – ואנשים יתחילו להשתמש בהן יותר ויותר, גם אם זה אומר להעביר כספים או חברות לחו״ל. 

האדים האלה עושים כוויות. זה מורגש חזק. ולחרדים אין שום אינטרס שזה יקרה. אבל זה כבר קורה. וכמה זה מסוכן להם – או הו. ולכן הם העבירו עכשיו את החוק שאסור להסית נגד חרדים. כי הם מבינים שקורה פה משהו שמאוד יכול לסכן את המעמד החברתי והכלכלי שלהם. אז הם משקשקים. ואם זוכרים שהחרדים הם גם לא ממש לאומנים, ומשיחיים בטח שלא. הזרמים המשיחיים די מוקצים בתוך העולם החרדי. וזה הופך את היחסים של החרדים ושל הסמוטריצ׳ים המשיחיים ליחסים מאוד מוזרים, שנדמה לי שש״ס היא מפלגה לאומנית כי הסיתו את הציבור שלה – כלומר טפטופי הרעל מימין חלחלו לציבור שלה והמפלגה עצמה נאלצה להתיישר עם הציבור שלה בנושא הזה למרות שזה לא היה בדי.אנ.איי שלה, ונוסף על כך זה שייתכן שהם גם קצת העתיקו טכניקה כי הבינו שהחזקה בדעות לאומניות עוזרת כשמנסים לשלוט באוכלוסייה יחסית ענייה (כפי שיודע כל דיקטטור בעולם). ובהתחשב בזה שזו חברה שיחסית מאוד קל להנדס לה את התודעה, כי הממשקים של החברה החרדית עם העולם החיצוני מאוד מוגבלים – יחסי שלטון-עיתון (ללא הון, פשוט כי אין), כלומר שליטה של הפוליטיקאים החרדים בעקיפין על המדיה של העולם החרדי (בין אם עיתונים או פשקווילים או אתרי אינטרנט או מספרי טלפון לעדכונים) – קשה לי לראות איך לא מנצלים את זה. 

אבל אם נחזור לעניינו, אז החרדים יהיו למעשה אחד הקורבנות הראשונים של התהליכים הכלכליים שבוקעים מתוך המהלכים השלטוניים, והדרך שלהם להילחם בכך היא לחוקק חוק נגד הסתה נגדם, כאשר החוק הזה לא יעשה הרבה חוץ מלהפנות אליהם עוד יותר את הזרקור, כי בואו – על ראש הגנב בוער הכובע. יש דרכים טובות בהרבה שיכלו לפעול בהם. כי אם כבר הם היו רוצים להרוויח בחזרה את מקומם, היה הרבה יותר נכון מבחינת החרדים לקחת את תפקיד המגשרים. הם יכלו לקחת על עצמם את תפקיד הגישור בין הימין הלא מושחת (לפיד/גנץ) לבין הימין המושחת (ליכוד). אני חושב שהיחידים שיכולים במובנים מסויימים לגשר ולהציל את המצב לכאורה, ואם הם יעשו את זה הם ייתפסו כסוג של גיבורים שהחברה תודה להם, והם סביר להניח יצליחו להסית את הזרקור מעליהם לפחות לכמה שנים טובות. כלומר אולי דווקא אם החילוני ירגיש שהוא חייב לחרדי את ההצלה של הרגע האחרון הזאת, תהיה תחושה שיש כאן מקום לחיים משותפים והרמוניים. החרדים בעיניי מחזיקים בקלפים טובים ומשחקים לא טוב.

בכל מקרה אם זה לא היה ברור אז המערכת הפוליטית נמצאת באיזה דדלוק – סוג של מאזן אימה שבו אף אחד לא יכול לעשות שום מהלך – לא הימין של ביבי ולא הימין-מרכז של גנץ ולפיד. אולי לחרדים יש הזדמנות לשנות זאת. נדמה לי שכל עוד החרדים לא מבצעים מהלך פוליטי אמיתי מצבם מתדרדר, כי ככל שאני חשוף למדיות החברתיות נדמה לי שיש יותר ויותר קולות שתוקפים את החרדים ואת אורח החיים החרדי, וככל שהקולות האלה יגברו יהיה לחרדים יותר קשה לעצור אותם, ואני לא בטוח שמהרגע שהסטטוס קוו הזה יישבר יהיה אפשר להחזיר אותו אחורנית. 

אני באופן אישי מאוד חושש שהמצב לא ייפתר בבחירות הבאות. אני לא ממש מאמין שתיבחר פה שוב בשנים הקרובות ממשלה קיצונית משיחית, או לפחות אני רוצה להאמין שהפדיחה הזאת תמצה את עצמה מהר, אבל בהינתן ולא – אני חושב שהסיכוי של הישראלי הליברלי להמשיך לחיות פה קטן בצורה משמעותית ביותר. התוצר של זה יהיה ירידה מסיבית מהארץ כשלצידה משבר כלכלי נדל״ני, כי אני לא חושב ששוק הנדל״ן המעוות שיש פה ימשיך להתנפח כאשר הישראלי ירגיש חוסר חיבור לארץ הזו, ואחרי שישראלים פשוט יקחו הכול ויעזבו, או ינטשו פה נכסים במקרה קיצון. ולמשבר מהסוג הזה, שיש לו השלכה על כל המערכת הכלכלית והבנקאית, אף אחד לא ערוך וכולם יאכלו פה וואחד חרא. זה אולי הרגע שבו תקום פה מדינה אחרת – פלסטינית ישראלית די דמוקרטית – קצת כמו שיש עכשיו אבל קצת יותר מאוזנת, ומדינה נוספת יהודית פלסטינית לצידה, עם קסטות מובחנות ושושלת מלוכה שחושבת שהיא מרכז העולם. כל זה יחד עם אולי כמה גלי הגירה ייצרו כאן סלט מעניין וסדר מדיני אחר לגמרי ממה שיש כאן היום, אבל זה כבר בגבולות המד״ב והפנטזיה. 

האמת היא שהרבה זמן אני מתלבט בכלל אם לכתוב ומה לכתוב על כל מה שקורה.

החלטתי לכתוב משהו גם כי אני מרגיש שיש בשיח היום הרבה בלבולי שכל ומעט התייחסות לעיקר.

וגם כי רוב המידע מגיע לאנשים מהטלוויזיה, ובטלוויזיה אין מה לעשות מאוד קשה לייצר דיון עומק:

צריך להתקדם כל הזמן, 

להביא מידע חדש, 

קשה לטחון את אותן עובדות שוב ושוב, כי זה לאבד רלוונטיות.

לכן כמדיום צריך להיזהר מהטלוויזיה – 

לרוב כתבות, מאמרים ופודקסטים יעשו עבודה טובה יותר.

אבל נשים זאת בצד, זו רק עצה.

אני גם כותב כי אני שם לב שהאופוזיציה לא מספרת את הסיפור האמיתי בכלל.

שימו לב שהמערכת הפוליטית היא מערכת מבוססת קמפיינים – מושג מתחום הפרסום.

בעולם של קמפיינים, התוכן נבחר על פי הסנטימנט/הרגש הקולקטיבי של הציבור שאנחנו רוצים להגיע אליו.

אבל זה עולם מאולץ, שבו יכול להיות שהסנטימנט של הציבור (ציונות, רק לא ביבי וכו׳) בכלל לא קשור לסיבות האמיתיות לשינוייים שקורים. כלומר התנועה הפוליטית בוחרת במסרים שהיא יודעת שידברו אל קהל הבוחרים שלה במקום להצביע על עובדות או מעשים שפחות מעוררים רגש.

זה יוצר מצב נוראי שבו מנהיגי הציבור יודעים או יכולים בכלל להצביע על האויב של הציבור אותו הם מייצגים, אוייב שבכלל פועל בגלוי ומשתין על כולם מהמקפצה.

מה בכלל קורה

דבר ראשון אני רוצה לפרוט את המהלך המשפטי חקיקתי שקורה כעת, ואני ממש אנסה לפשט ככל הניתן:

כרגע על השולחן ישנם ארבעה מהלכים שצריכים לעניין אותנו

פסקת ההתגברות, 

הוועדה לבחירת שופטים, 

הגבלת הכוח של בית המשפט העליון 

ושינוי מהות היועצים המשפטיים

אבל מה זה אומר בעצם?

פסקת ההתגברות היא חקיקה שמשנה קצת את האופן שבו חוקים עובדים. 

היא אומרת שלמעשה גם אם החוק ״אינו חוקי״ – הוא יכול להיכנס לספר החוקים, אם הכנסת רוצה בכך. (ההליך – חוק מחוקק, בית המשפט מבטל את החוק, הכנסת מחוקקת את החוק מחדש כך שלא יוכל להתבטל שוב)

מה זה אומר חוק לא חוקי? נניח חוק שסותר חוק אחר, בדרך כלל הכוונה לחוק יסוד.

למשל: אם יחוקק חוק שאומר שכל משפחה חייבת לימול את הבנים שלה, אז אם הכנסת תרצה בכך החוק הזה ייכנס גם אם הוא סותר חוק כמו כבוד האדם וחירותו או חוקים אחרים.

היופי (לכאורה) בפסקת ההתגברות זה שאפילו לא חייבים להגיע לבית המשפט כדי שיביע את דעתו ורק אז להעביר את החוק – אלא אפשר פשוט לחוקק חוק ולהוסיף לו פסקה שאומרת שבחוק הזה אסור לגעת – והופס – החוק הופך להיות בלתי שפיט.

אוקי, יגידו המלעיזים, אם ככה, אם יש סתירה בין חוקים, אז הסוגיה בכלל הופכת לשפיטה. 

אם אני לא רוצה לימול את הבנים שלי, אני צריך ללכת לבית משפט, לא כדי שיבטל חוק כזה או אחר

אלא כדי שיכריע בין שני חוקים שסותרים אחד את השני במקרה שלי.

וכאן מגיע חלק 2 – הוועדה לבחירת שופטים:

להבדיל ממה שאולי חושבים, הוועדה הזו לא בוחרת רק את שופטי העליון אלא את כל השופטים.

הממשלה רוצה לשנות את הרכב הוועדה הזו:

ככה במקום שזו תהיה וועדה מאוזנת שכוללת נציגים של הכנסת, הממשלה, מערכת המשפט וכד׳, תכלול בעיקר נציגים של הממשלה – כך שגם אם ישנה התנגדות או חוסר הסכמה הכוח של הממשלה בוועדה יגבר.

הוועדה אגב אוזנה לאחרונה ממש על ידי גדעון סער שיצר בה מצב מאוד יפה, שבו רק הסכמה בין כלל חלקי הוועדה יכול להביא לבחירת שופט – מצב שבו וודאי שייבחרו שופטים מאוזנים.

אבל מה קורה אם השופטים שנבחרים הם כולם קשורים פוליטית לקואליציה?

אז הסוגיה של מילת הילדים שהופכת לשפיטה – תישפט כנראה על ידי שופט מטעם,

ובמצב זה, אלא אם מדובר באדם בעל עמוד שדרה חזק במיוחד, סיכוי גבוה שהאזרח הקטן יידפק.

כדי שלא יישארו חלילה חורים הממשלה החליטה לטפל בעוד שני חסמים אפשריים לכוח שלה:

האחד הוא היועצים המשפטיים

השני הוא הכוח החוקי של בית המשפט העליון

היועצים המשפטיים הם אנשי מקצוע שתפקידם לייעץ לשרים לגבי ההיתכנות המשפטית של מהלכים שלהם.

אם למשל שר רוצה לבצע רפורמה שדורשת שינויים חוקיים או כזו שאינה שוויונית – אמור לבוא איש מקצוע ולהגיד לו (אני בכוונה לא משתמש בלו/לה כי בואו, הממשלה הזו די זכרית) – הרפורמה הזו בעייתית/דורשת שינוי/סותרת את מהות החוק וכו׳ וכו׳

השינוי שהממשלה דוחפת אליו הוא שהיועצים המשפטיים ייבחרו כמשרות אמון, כלומר ישרתו את השר הממנה ולא את החוק (וכשאני אומר את החוק אני מתכוון אליכםן – האזרחים).

במצב זה יועצים משפטיים ישמשו רק כדי להצדיק מהלכים ולא יחסמו שינויים בעייתיים.

לגבי בית המשפט העליון:

אז על פי רוב בית המשפט העליון היה המקום אליו פונים כאשר החוק אינו ברור דיו לגבי סוגיות מסויימות, במה שידוע בכינוי בגץ – בית דין גבוה לצדק. 

במהותו הזו (זה אגב לא התפקיד העיקרי של בית המשפט העליון) מטרתו היא לקבוע אם דבר מה הוא צודק או לא. למשל אם המדינה עשתה עוול לאדם, אם מישהו נעצר שלא כדין, אם רכוש נלקח ממך ללא הצדקה וכו׳

(ממליץ לקרוא את הערך על בג״ץ בויקיפדיה הוא מאוד מעניין)

במהלך החקיקה הנוכחי בעצם רוצים לסרס את בג״ץ ולא לאפשר לו: 

א. לבטל חוקים גם אם הם סותרים חוקי יסוד אלא ברוב מיוחס מאוד 

ב. להשתמש בעילת הסבירות

מהי עילת הסבירות? זהו מה שאנחנו עלולים לכנות גם השכל הישר

האם פעולה/חקיקה שלטונית לוקה בחוסר סבירות, כך שגם אם אין חוק מפורש, אף בר דעת לא היה מקבל אותה.

המינוי של דרעי לשר הוא דוגמה מעולה לזה:

האם ניתן למנות לשר אדם שהורשע בפלילים פעמיים? אדם סביר, לפי בג״ץ, יגיד שלא, וכך פסקו חלק מהשופטים.

הרפורמה באה ואומרת – זה לא בסמכותכם להחליט מה סביר ומה לא. 

אם לסכם אז בעצם באה הממשלה ואומרת – אנחנו רוצים לבטל את מנגנוני הריסון ואת הבלמים שיש עלינו.

עד היום מערכת המשפט הצליחה לרסן את המחוקקים –

אבל אנחנו לא מאמינים שצריך את הריסון הזה – להיפך, אנחנו רוצים לעשות מה שבא לנו,

גם אם הוא פוגע בחלק מהאוכלוסיה וגם אם הוא סותר את יתר החוקים.

זה שינוי משטרי – מפני שחלק ממה שהופך דמוקרטיה לדמוקרטיה זו ההבנה שזה שיש רוב נבחר, לא אומר שהרוב יכול להשתולל ולעשות כל מה שבא לו, כי זה עלול לפגוע במי שלא מיוצגים על ידי הרוב הזה.

מערכת המשפט היא חלק ממערכת של איזונים שמטרתה להבטיח התנהלות תקינה של המדינה אל מול אזרחיה/נתיניה/כבושיה.

אם הממשלה מחוקקת חוק שפוגע באדם או קבוצה – אין לאדם הגנה מפני החוק. החוק הוא חוק.

הגוף היחיד שיכול להגן על האדם או על הקבוצה הוא בית המשפט העליון. מבחינה זו לגוף המחוקק יש כוח אדיר. חוק יכול להיות מחוקק ולשנות את המצב האישי או הכלכלי של כל אדם. היה וחוק כזה מחוקק ואין יכולת לאדם לבקש הגנה מפני החוק על עצם חוקיותו, ואם השופטים הם שופטים מטעם – אז לא נותרו הגנות לאדם. זה מצב של חוסר יציבות עבור הפרט אבל גם עבור החברה.

זה מדאיג כי הריבון (מילה מכובסת לכנסת) יכול להתעמר באזרחים, וכשרואים מי הוא הריבון וכמה כוונותיו ״טהורות״ החשש רק מתעצם.

אז זה לגבי בכלל מה קורה.

למה זה קורה

עכשיו השאלה השניה שעולה היא למה כל זה קורה –

חלק ממה שמטריד פה זה שגם בתקשורת וגם באופוזיציה לא ממש טורחים להצביע על המציאות, אולי כי היא כל כך בולטת. אבל האמת היא שכל הדבר הזה בכלל לא קשור לנתניהו.

נתניהו הוא פשוט ההזדמנות הגדולה של הימין המשיחי לבצע שינויים שיוכלו להביא לשינויים הרבה יותר עמוקים במבנה המדינה.

אבל הוא לא מקור החוקים האלה.

ביבי הוא חמורו של משיח. 

והמשיח הוא הציונות הדתית – תנועה משיחית אשר קרובה יחסית ליהדות, ומייצגת ציבור שרואה את הציונות ואת המפעל הציוני ככלי שיוביל לגאולה – הלוא היא מדינה יהודית.

חשוב לדעת את זה – כי לא נוטים לדבר על זה – אבל לתפיסתם הציונות היא כלי שאלוהים נתן לדתיים כדי שיוכלו לרכב עליו לקראת הגאולה. 

מבחינה הזו אגב ביבי הוא באמת לא יותר מכלי – הכלי שמאפשר לקחת את הישות הציונית החילונית ולהתחיל להפוך אותה לישות דתית – כלומר לכזו שמשלבת בתוך חוקיה את חוקי היהדות. 

הקשיים המשפטיים של ביבי גרמו לו לפעול נגד מערכת המשפט וליצירת דה-לגיטימציה לכל המערכת. כל מצבו המשפטי של נתניהו מעניין את הציונות הדתית כקליפת השום. מבחינתם שלטונו ורצונו לפגוע במערכת המשפט זו הזדמנות פז לבטל את החלק הציוני-חילוני שכרגע עומד חוצץ מול שינויי חקיקה שסותרים את חוקי הצדק האוניברסליים.

למשל – גאולת הארץ – שמשמעותה לקיחת אדמות מידי פלסטינים – סותרת את הזכות לקניין. אם הסוגייה הזו, ובכלל סוגיית סיפוח השטחים והפיכתם לחלק לממדינת ישראל הריבונית – הייתה נופלת היום בפני בית המשפט העליון סביר להניח שחלקים ממנה היו נחסמים על מנת למנוע עוול או גזל.

אבל ביטול כוחה של מערכת המשפט בעצם מאפשר גם חקיקה וגם פעולות אשר סותרות את הצדק האוניברסלי, לטובת הצדק הלאומי או החוק היהודי. 

לכן מצחיק מאוד לראות את האופוזיציה ממשיכה להצביע על ביבי כעל אשם במשהו. הוא בסך הכול כלי – כפי שתמיד היה אגב – בובה על חוט של מי שמפעיל אותו באותו הרגע. וכרגע מי שמפעילים אותו הם בני הציונות הדתית כחלק מיצירתם את המדינה היהודית שהם עורגים לה. 

צר לי לבשר אבל כולכם הציונים הייתם כלי בדרכם, וכנראה שכבר אין בכם ממש שימוש.

לכן בכלל לא מפתיע לראות את הסנטימנט הציוני פורח כעת – כל דגלי ישראל המתנופפים הללו. זוהי שירת הברבור של הציונות החילונית שהבינה שאיבדה את תוקפה ותחדל להתקיים בעוד זמן די קצר.

מבחינות רבות הציונות החילונית הפכה להיות השמרנות של ימינו. מתנועה מהפכנית, סוציאליסטית, פורצת דרך, היא הפכה לתפיסה שרק רוצה לחזור אחורה, לימים בהם פתרון של שתי מדינות היה נראה רלוונטי למישהו. מה אכפת לסמוטריץ׳ מהדגל הזה? מצידו להחליף דגל הרי. ישראל שהייתה הייתה תחנת ביניים ותו לא, למשהו שהרבה יותר דומה למלוכה מאשר למדינה דמוקרטית.

ובכל מקרה אם למישהו זה לא היה מובן – פתרון שתי המדינות לא הולך לקרות. אנחנו בדרך לסיפוח ביג טיים.

והסיפוח הזה הולך להיות כזה שלא הולך לאזרח את הפלסטינים שיהפכו להיות תושבי המדינה.

הם הולכים להיות תושבים סוג ב׳ – כלומר נראה פה שני סוגים של ערבים – אזרחים ותושבים ללא זכות הצבעה וסביר להניח עם מגבלות על התנועה ויכולת התעסוקה וצבירת הרכוש.

זהו כמובן מצב שבית משפט נורמלי לא היה מאפשר לו לקרות – אילו היה כזה, ועתיד לא להיות כזה.

איך זה קרה לליכוד אתם שואלים? או שאלה מצויינת!

כי בעצם הליכוד הוא מפלגה ציונית חילונית.

וביבי במהותו הוא בסך הכול אשכנזי פריוויליג שככל הנראה עוד האמין בעצמו בפתרון שתי המדינות ואם לא היה פוליטיקאי היה היום מצביע לגנץ או לגדעון סער.

אבל הליכוד כבר שנים עובר השתלטות על ידי ציבור מתנחלי – שפשוט התפקד לליכוד בהמוניו למרות שאינו מצביע ליכוד.

הם בחרו בתוך הליכוד נציגים של הציונות הדתית (שלמה קרעי למשל – דוגמא קלאסית) ובנוסף מייצרים מכבש לחצים על כל יתר החכים של הליכוד שיתפסו עמדה או שילכו להתנקנק.

אבל זו רק הערת אגב. כי הליכוד כבר מת. זו מפלגה שנשלטת על ידי מתנחלים מתוך הסיבות שמעלה, כשגוף הבוחרים שלה הוא גוף בוחרים די קבוע שמונע מאהבה למנהיג פופוליסט, עם שליטה די מופרעת ברוב גופי התקשורת הפרטיים במדינה.

קצת על החוויה שאנחנו חווים

אנחנו כולנו, ופה אני מכליל את הלא ציונים והציונים שמאמינים בדמוקרטיה, חווים משהו שהציבור המתנחלי או הציונות הדתית חוו לפני אי אילו שנים בהתנתקות, וחשוב לדעת את זה.

כי נדמה לי שאחד המהלכים הדרמטיים שקרו לציונות הדתית זו ההפרדה שלה מהציונות הממלכתית, מעשה שקרה כאשר הציונות החילונית ניתקה ממנה את הציבור המתנחלי בצעד חד צדדי של עקירה מבתים.

קשה כרגע שלא לחוש אמפתיה לציבור הזה – כאשר אנחנו חווים כרגע בדיוק את אותה חוויית התנכרות מיידית שהם חוו אז. המדינה אותה הם הכירו השתנתה לבלי היכר. הציונות שמבחינתם שלחה אותם להתיישב עקרה אותם מבתיהם. הם זה לא אותם אידאולוגים שיושבים כיום בכנסת – אלא פשוט אותם אנשים שעולמם התנפץ ברגע. בדיוק כמונו כרגע. 

זו אגב גם הזדמנות לעשות בדק בית ולחשוב על חברים ומכרים שהתנכרו לנו בתקופת הקורונה. כל מי שהתנגדו לחיסוני הקורונה מתוך תפיסה של הזכות לגופם, מצאו את עצמם לבד במערכה שבה הרוב מחליט עליהם משהו שסותר את תפיסת עולמם. וכיום – רבים מהאנשים האלה חווים ניכור אמיתי מצד אחד למדינה, אבל מצד שני לאנשים שעד לפני רגע היו חברים ומכרים.

על כל פנים – אנחנו בדיוק עוברים את אותו דבר עכשיו. וזה רגע שאין ממנו חזרה – כי בעצם הבית שלנו משתנה כעת באופן מהותי. מדינת ישראל לא תמשיך להיות המקום שהיא הייתה לפני. 

השינויים האמיתיים יגיעו ממש עוד מעט, עם גל חקיקה שאנחנו יכולים רק לנחש מה הוא כולל – דוגמת המילה לבנים היא אולי דוגמא קיצונית ומשונה וסביר להניח שהיא לא נכללת שם, אבל אפשר לצפות לאי-אילו חוקים מפלים וגזעניים שיהפכו את היהודים פה למעמד משלהם.

זה אגב אמור להרגיע אתכם – רוב קוראיי הם בטח יהודים, וסביר להניח שאת השינויים הללו אתם לא תחוו על בשרכם. אתם חייתם לצד הכיבוש בלי שזה הזיז לרובכם במיוחד, ובסך הכול הכיבוש הולך לעבור פורמליזציה, והגבול בין מדינת ישראל למה שהיה עד כה השטחים הכבושים הולך להיטשטש מאוד.

אבל השורה התחתונה היא שהחילוניים הליברלים בארץ יתחילו לחפש את עצמם מחדש. ובהמון מובנים זה דבר מעולה – זה יעורר מחדש את האמנות, את התרבות והיצירה, וכן את התפיסה הפוליטית ואת הייצוג הפוליטי.

לאן כל זה הולך

לאן זה הולך? מאחר ומאחורי הימין המתנחלי וכיווני החקיקה הנוכחיים עומדים כרגע מספר גופי מחקר, אפשר להניח שהתכנית שלהם כבר שורטטה. 

הימין בא מוכן עם תכניות מגירה מפורטות, ולמעשה האקדח – שהוא לצורך העניין מכון או פורום קהלת – בכלל לא ירה עדיין! כשהוא יירה אנחנו נבין באמת מה היו התכניות ומה המטרות – אבל אני כן מניח שהמטרה המרכזית תהיה שלא ניתן יהיה לחזור מהמצב הזה – כי החזרה ממלוכה יהודית היא רק למדינת כל אזרחיה. 

אם הייתי צריך לנחש – הם מבינים לפני השמאל שהדרך היחידה לנצח אותם הוא התאחדות של יהודים וערבים.

חייב גילוי נאות – אני לא ציוני ואף פעם לא הייתי. 

אני לא רואה עצמי משתייך גם לא לשמאל הציוני. 

אני לא חושב שיש לשמאל הציוני איזשהו עתיד פוליטי. 

אבל גם אם מסתכלים על זה מהזווית של הדמוגרפיה – יש כאן שתי אפשרויות בלבד – אפשרות אחת היא מלוכה יהודית בה יש אזרחים בעלי זכויות ואזרחים או תושבים חסרי חלק מהזכויות. אפשרות שנייה היא מדינת כל אזרחיה מהירדן לים. בכל מקרה סיפוח יקרה. אין היתכנות להיפרדות במצב הנוכחי. 

מאחר ואני חושב שהימין מבין את זה טוב מאוד, די ברור שאחד הצעדים הראשונים יהיה להגביל את האופן בו יכול להיות ייצוג בכנסת – על ידי הגבלת מפלגות לא יהודיות למשל, או לא ציוניות או וואטאבר. גם חוקים שדורשים שבכל ממשלה יהיה רוב יהודי הם אופציה. קשה לדעת.

מה שבטוח זה שהדרך היחידה להילחם בזה היא להבין שאם נלחמים על דמוקרטיה אז נלחמים עליה עד הסוף – לא דמוקרטיה ליהודים, דמוקרטיה לכולם. 

תנחומיי לאופוזיצייה ולליכודניקים

הפשע של האופוזיציה בעיני זה שהיא פשוט הולכת עם סנטימנט ההצבעה ולא תוקפת את המטרה.

אם המצביעים שלהם החליטו שביבי הוא הבעיה – אז מבחינתם ביבי הוא הבעיה. 

הם לא יתקפו את המתנחלים ולא ידברו עם הערבים. 

ובזה שהם לא מוכנים לדבר עם הערבים בכלל הם פשוט מייצרים מציאות שבה זה או שהשמאל הציוני הולך עם הימין (והוא לא) או שהוא לא עושה כלום – כלומר הם במצב תבוסתני שאין ממנו יציאה – והם גם לא דואגים לשום יציאה ממנו. למה הם מחכים? 

עד שלא תקום כאן תנועה דמוקרטית שוויונית אמיתית של יהודים וערבים, לא תהיה אף מפלגה שמציעה פתרון בר קיימה למצב הנוכחי ולזה העתידי.

(ואני לא מדבר על הדמוקרטית, בה השקעתי כל כך הרבה, אשר נחטפה, עונתה ונרצחה על ידי שמאל ציוני פורש מפלגת מרצ)

אבל תנחומיי האמיתיים הם למצביעי הימין והליכוד שבחרו בליכוד מתוך תקווה למשילות, ואולי סוף סוף התעוררו להבין שבעצם יש להם ראש ממשלה שלא שולט על שום דבר בסיטואציה, ונגרר לאין ספור אירועים פוליטיים שהוא לא חלם לקחת בהם חלק. 

אין מושל – יש מספר כוחות שמושכים בובת חוטים שמדברת בקול נמוך אבל לא בוחרת בכלום.

ונתניהו הוא הוא יותר מסכן מרשע. והוא לא המטרה – הוא ההטעייה, הפתיון, מטרת הדמה, הdecoy, של מי שמבחינתם אתם תינוקות שנישבו, והם אדוני הארץ. 

הם קיבלו מאיתנו מדינה קצת דמוקרטית, וימשיכו את זה מכאן כראות עיניהם.

אופטימיות?

אני חייב להגיד שאני לא לא אופטימי. רק ניסיתי לצייר את המציאות כפי שאני תופס אותה. אני חושב שהמציאות היא באמת די פשוטה – סדר הפעולות וההיגיון של מי שכרגע אוחזים בחוטי השלטון בולט מאוד, האנשים שעומדים מאחורי הפעולות הללו מאוד גלויים לגבי האידיאולוגיה שלהם ולגבי המטרות שלהם.

עבור כל מי שרוצים לחיות במקום אחר זו הזדמנות מעולה לעשות בדק בית, ולהתחיל להבין מחדש מהו הבית הפוליטי שאנחנו צריכים. מי הם השותפים ומי הם האויבים. מהו העתיד האפשרי באמת, ומהו עתיד מדומיין ולא מציאותי.

בדרך למתן תשובות לכך עשוייה להיווצר כאן תרבות חדשה, שבאה ממקום מורד ולא ממקום שבע, וזה דבר חשוב מאין כמותו. החורבן של מפלגות השמאל הציוני הוא רק הדשן של המפלגות העתידיות.

כן – בדרך לא תהיה כאן דמוקרטיה. אבל תכלס אף פעם לא ממש הייתה. ההיגיון שלי אומר – שגם אם זה ייקח אי אילו שנים, לבסוף המלוכה תתמוטט, כי לא ניתן להחזיק כל כך הרבה אנשים בשבי האידאולוגי הזה, בטח כשאין לכך שום חיזוק מהצד הכלכלי. שינויים במצב הכלכלי יערערו מאוד את השלטון הזה, ובהיעדר אויב להאשים סופו יהיה צפוי, והפרוייקט יקרוס לתוך עצמו. בפוליטיקה אין נצח, בפוליטיקה שלנו אין אפילו כמה שנים.

ואגב – נקודה אחרונה – הממשלה הזאת תיפול מהר ממה שאתם חושבים. האקדח כבר מונח על השולחן – זה משרד הביטחון. התערובת של סמוטריץ׳ וגלנט לא תעלה יפה, וסמוטריץ׳ ישתמש בזה כדי לפרק את הקואליציה. מתי? נדע רק אחרי שהרפורמות ייכנסו לתוקף. אבל בכל מקרה -כל הרפורמות הללו עלולות, אם נתארגן במהרה, להיות חרב פיפיות שיחריבו את ניסיון ההפיכה הנוכחי. לא הולך לשים על זה כסף, אבל זו בהחלט אפשרות קיימת.

השבוע התחיל בלגלות דרך צינור לילה שלמד באולפן אנס סדרתי שנמלט ממקסיקו, המשיך למיגרנה, ואז פתאום משום מקום מלחמה, בחירות למזכירות הדמוקרטית שבהן הפסדתי את מקומי במזכירות, בית עמוס ומזוהם מימי צילום של תום, טילים וחוסר שינה שגרמו להחמרה של המיגרנה, דיכאון שהתחיל להשתלט על פרצי בכי לא קשורים, עסק שתלוי בתנועת תיירות לישראל ששוב סוגר דלתות אחרי שנה מתישה וקשה ומלחמת אזרחים מחרידה ברחובות עם תמונות שלא יוצאות מהראש.

על הדרך קיבלתי לא מעט פניות מא.נשים שביקשו לדעת איך בכלל להבין את מה שקורה, ולצידן בקשות לפרסם ולשתף פוסטים שעשו אחרים לגבי כל מיני תכניות ביביסטיות נסתרות ונכלוליות. גם האינטואיציה שלי נטתה לכיוון תכנית חילוץ לממשלת ימין, אבל משהו בי הרגיש שזה התמקדות בטפל. הבעיה הייתה שהיכולת למצוא מילים, הבנה או אינטואיציה מדוייקת יותר פשוט נעלמה. המוח יבש. היצירתיות שנדרשת בלחבר נקודות רחוקות לא הייתה שם יותר. הטלוויזיה פתוחה יותר מדי שעות ביממה, המוח יבש והראש מלא רעש. רק רעש.

בכלל משהו בי בזמן האחרון לא מצליח להביע. אני חושב שזה קשור לכל מיני הודעות נאצה שקיבלתי על רעיונות שפיתחתי בסטורי, שקצת גרמו לי לרצות להשתבלל. ניכנס לנושא האנונימיות ברשת וההשפעה שלה על חופש הביטוי לטוב ולרע בהזדמנות אחרת. רק אגיד – אם לא נוח למישהוי איתי עד כדי כך שאתם באים בחבורות ומבקשים ממני לסתום? אז תסירו עוקב ולכו לשרוף כמה ספרים גם על הדרך. 

בכל מקרה, לפני כמה ימים הייתי עם שני חברים ודיברנו על המצב. שוב התמה המרכזית לניתוח המציאות הייתה אותה תכנית ביביסטית זדונית להבעיר את השטח. ניסיתי להסביר להם למה הזווית הזאת לא נראית לי, ולא רק כי היא נותנת לבן אדם הרבה יותר מדי קרדיט, אלא גם כי היא מפספסת את המחדל בקנה מידה צ׳רנובילי שמתחולל פה. 

הניסוח של האסון ייקח כמה רגעים, ואני יודע שעוד בפסקה הראשונה עברתי כבר את מגבלת הריכוז הממוצעת בעולם שבו ציוץ נחשב לאורך אידאלי, אבל אם בכל זאת מתאפשר להקדיש לי כמה רגעים או שתחזרו לפה אחכ, זה חשוב. 

צ׳רנוביל

אנחנו לא במלחמה. כלומר אנחנו קצת כן. אבל בעיקר כי השפה התקשורתית פה יודעת למסגר דברים רק כמלחמה או לא. בזמן שמה שקורה מסביבנו הוא הרבה יותר גרוע מ״ביבי מנסה להצית מלחמה״. זו התכנסות של כל הטעויות והמחדלים של הממשלות הארורות האחרונות לכדי אסון חברתי שלא ראינו כדוגמתו עד כה, ושילוב נסיבות שרק במזל ענק בכלל נצא ממנו, אם בכלל, וגם כשנצא ניראה אחרת לגמרי – כאנשים, כחברה, כדמוקרטיה. 

אני קורא לזה צ׳רנוביל כי זה אירוע מסוג של:

1. מחדל, עיוורון והתעלמות מהמציאות
2. יכולות התפתחות והתלקחות של אסון גרעיני לא מבוקר, ועוד כזה שמגיע בדיוק ברגע הלא נכון ובזמן הלא נכון
3. אירוע אסוני אשר מנוהל אך ורק על ידי האנשים הכי פחות נכונים 

טילים ורחפנים מעזה הם לא העניין. ארגוני טרור הם ארגונים. הם מסוגלים לבצע פעולות מתואמות, אפשר לדון איתם, קשה מאוד להעלים אותם – אבל אפשר לעצור אותם ולהגיע איתם להסכמים גם אם לתקופות קצובות. להבדיל אלף אלפי הבדלות – אזרחים מתקוממים. כאן אין ארגון – יש רק סנטימנט. כל התפתחות של התקוממות אזרחית סטייל אינתיפאדה היא כאוטית, בלתי צפוייה, וגרוע מהכול – מדבקת מאוד.

בדומה לפיצוץ גרעיני, יש לה את היכולת להזין את עצמה באנרגיה מתפרצת – כאשר כל התנגשות עם כוחות הביטחון רק מעמיקה את הסנטימנט; סנטימנט שעבור חלק מהאנשים אולי לא היה קיים כמעט – אבל לפתע חברים, אחים, בני משפחה ומכרים, הופכים להיות חלק ממעגל של לוחמה, פצועים ונפגעים חפים מפשע. פתאום המלחמה מגיעה למפתן הדלת. פתאום תחושת חוסר השייכות המופשטת הופכת להיות כאב קונקרטי ואלים. אנשים מושתקים ומודרים החלו להרים ראש וגילו שיש להם כוח, ושהכוח שלהם טמון בחוסר הארגון שלהם, בחוסר היכולת לחזות את צעדיהם. הם הפכו למשפיעים, יש להם כוח, וכל יום של מאבק והתנגשות רק מצדיק יותר את פעולת המחאה שלהם ומזין את הסנטימנט של הסובבים שלהם. ותוסיפו לזה פגיעה מטורפת ומאוד ויראלית באחיהם ומשפחותיהם בעזה, כי למה לא לשפוך עוד דלק על המדורה הזו.

אנטרופיה

החברה שלנו לא הכירה שני דברים:

1. חדירה של המאבק העממי הפלסטיני לתוך שטחי המדינה הריבונית, על ידי אזרחים כמוני וכמוכם
2. מליציות יהודיות שמונעות מנסטימנט דומה, אשר שנים מוזנות בהסתה

וההתנגשות הזו מוזנת על ידי הסתה גזענית משני הכיוונים, תחושת עליונות ותחושת נדכאות המצויות בשיא היסטורי. 

אינתיפאדה היא כאוס. היא אנרכיה. היא גז שמתפזר מכורח חוקי האנטרופיה. וכפי שגז לא חוזר בזכות אקראיות לבקבוק – כך גם אלימות כאוטית לא עוברת רגרסיה. את הנעשה אין להשיב. זה החוק בפיזור גזים, וזה החוק בהתקוממות עממית. את השד שיצא מן הבקבוק לא ניתן להשיב. אבל הפחד האמיתי הוא שזה רק חלק קטן מהסיפור. כי הסיפור המלא הוא כמעט הצטרפות נסיבות היסטורית, מהקשות שראינו. עוד יהיה על זה סרט בנטפליקס אני מבטיח.

בואו נמפה: 

• מצב החברה הערבית, על האפליה, ההזנחה ואי השוויון
• מצב הצעירים היהודים, לאומנים יותר, מתוסכלים ובעלי סנטימנט מושרש עמוק של היחרבות המולדת
• מצב המשטרה המוחלשת, אשר שנתיים נוהלה ללא מפכ״ל ונמצאת שבוע אחרי אסון ענק
• מסיתים כמו בן גביר, סמוטריץ וחבריהם – שהפכו מטרוריסטים יהודיים לפוליטיקאים
• סעידיאן ששרף את עצמו ושלל הלומי הקרב (וכי מי לא הלום קרב פה?) על סנטימנט האכזבה מהמדינה
• הקורונה, מערכת חינוך שלא תפקדה שנה, הכלכלה השחוקה, האבטלה
• עבריינות גואה וכמויות אדירות של נשק בלתי חוקי שמסתובב בעיקר בחברה הערבית
• תקשורת המעוותת את המציאות על בסיס נקודת המבט של גברים ביטחוניסטים, המחפשת מסרים קצרים ומיידיים על פני חשיבה ביקורתית ועומק 
• ארבע מערכות בחירות – אלימות, לאומניות, מלאות בהסתה ודה לגיטימציה
• החלשה של הרשויות המקומיות באופן סדיר במהלך הקורונה
• האסון במירון והשתבללות המשטרה שהפכה לש״ג של הפוליטיקאים
• ההשתלטות המשפטית על קרקעות בשיח ג׳ראח והצטברות הזעם הבין לאומי
• ראש ממשלה כוחני שנמצא על סף הדחה היסטורית
• סוף חודש הרמדאן
• החום

וכך, בדומה לאותו ניסוי בלתי מבוקר בצ׳רנוביל, הצליחו ישראל וממשלותיה להביא לעליה חדה בלחץ הכור ובהצטברות הגזים הרעילים. כל שנותר היה הנפץ. וזה לא שהיה קשה לאתר אחד – אבל במקרה סוף הרמדאן השתלב השנה ביום ירושלים, חג לאומי ולא דתי, אשר חגיגותיו הסמליות כוללות צעידה בשטחי ירושלים שנכבשו במהלך ששת הימים עם דגלי ישראל, לרבות עלייה להר הבית. בום.

ואם למישהוי נראה שפה מסתיים הכשל המערכתי המטורף הזה, אז בואו תוסיפו לזה מוכנות צבאית רופפת למערכה גדולה, אפשרות מיידית למערכה נוספת שתיפתח בצפון, והאפשרות הלא בלתי סבירה שיקרה בימים הקרובים מאורע חריג שאי אפשר יהיה לחזור ממנו. זה יכול להיות לינץ׳ של ערבים ביהודים או להפך, זה יכול להיות טיל על בית חולים או על גן ילדים, זו יכולה להיות חטיפה, פגיעה במתקן רגיש – זה למעשה יכול להיות כל דבר.

העניין הוא שכשאנחנו מביטים לשמים ורואים שובלי טילים, אנחנו כמו האוקראינים על הגשר שמביטים בתאורה ההזוייה שבוקעת מהכור ורוקדים בתוך האבק. אנחנו מביטים באירוע שבו הגורל נקבע ברגע הראשון של חוסר הפעולה – הרגע שבו כור מתפוצץ, ומונה הגייגר ממשיך להראות 3. מד הטמפרטורה לא עובד. הכור התפוצץ ותכלס ללא התערבות קיצונית חיצונית המצב לא ייפסק, אלא רק יילך ויתדרדר. ואת הפצועים והנפגעים בגוף ובנפש אנחנו נמשיך לראות עוד שנים קדימה.  

ועדת חקירה

ניתוח אמיתי אפשר יהיה לייצר רק בדיעבד כמובן, אבל כבר אפשר לחזות את הפרקים מדוח וועדת החקירה:

1. החברה הערבית

החברה הערבית מוזנחת כבר שנים ארוכות. חוסר השוויון כואב בעיניים ובלב: אין כמעט בנייה (כלומר אין אישורי בנייה, יש בנייה לא חוקית) או ערים חדשות, נפוצה אפלייה וגזענות במגורים, שכר וקבלה לעבודה, ויחס מתנשא מצד אדוני הארץ היהודים – שהגיע לשיא סימבולי בחוק הלאום. האלימות משטרתית הפוגעת בעיקר בערבים ובחרדים, לצד הזנחה של הפשיעה והצטברות של נשק וזעם ופגיעה מתמשכת בתחושת הביטחון האישי לאור שני הדברים האחרונים. אי אמון מהותי בין אזרחי המדינה הערבים והרשויות, ויחס של ״לא נחשבים״ – פוליטית, חברתית, בכל מקום.

על כל זה בואו נוסיף את היחס העסקני והנצלני לערבי – אשר נחשב רק כאשר אפשר לסגור איתו דיל פוליטי עברייני, אבל רק כמה חודשים לפני כן היה זה ׳הרוב היהודי הרוב היחיד שנחשב להקמת קואליציה׳ – זוכרים? נראה לי שגם הם. את זה ושבעים שנה שבהםן כל הממשלות, שמאל וימין כאחד, ראו בערבים רק כמשענת אפשרית לקואליציות על טהרת היהודים, במפגן גזענות נטול בושה. וכאילו שאם היה ספק כלשהו לגבי יכולותיו האפסיות של ראש ממשלת המעבר, אז מתברר שעבודה של הסתה של שנים ואפליה מכוונת והעובדה שהוויית הערבי בישראל היא הווייתו של הניגר האמריקאי, אדם שלא סופרים את קיומו למרות שאבות אבותיו מפה, שמתעלמים מקיומו הפוליטי – אז לכל זה מסתבר שיש מחיר.

אני אעצור עם הנושא כאן – פשוט כי אין סוף לנושאים ולמילים שאפשר להוסיף פה. 

2. החברה היהודית

אם היה נדמה שמצבנו טוב יותר – אז תלוי מאיזו זווית מסתכלים. כי המונים מוסתים שינקו שנים רוע יש בשני הצדדים, שלא לדבר על מנטליות מיליטריסטית וכיבוש מתמשך והסתה וסימון בוגדים. אבל בל נשכח את מתנחלי יצהר ודומיהם, מי שרגילים כמעט לזה שהחוק הוא דבר גמיש. ואת חוסר המוכנות של המשטרה להתמודדות עם פשיעה בחברה הערבית, שהובילה למצב האבסורדי שבו אנשים מרגישים שעליהם לקחת את החוק לידיים. שלא לדבר על ההצתה העצמית של סעידיאן שהזכירה והידהדה סנטימנט עצוב במיוחד – שאנחנו חיים במדינה שבה עד שלא תעשה מעשה קיצוני, לא יכירו בך, לא יראו אותך – יפקירו אותך.

3. קורונה

אז מה היה לנו? שנה שלמה שבה רוב הצעירים היו בלי מערכת חינוך; חרדה מתמשכת שלא פסחה על אף אדם. מערכת חוקי חירום נוקשה שהדהדה אצל מרבית האזרחים את הכעס הפשוט על כך שהחוקים לא נועדו לשרת אותם והם נטולי היגיון (מסכות ברחוב, התקהלויות בחוץ). בעלי עסקים רבים שנפלו בין הכיסאות, אחרים שאיבדו את מפעלי חייהם, כמות בלתי נתפסת של מובטלים – ולצד כל זה התחושה האיומה שמי שמנהלים את העניינים פשוט לא ניהלו דבר בחייהם – ושוב – שללא התעלמות מהחוקים או כיפוף שלהם, אנחנו שוב נידפק, נהיה הפראיירים, הבלתי נראים. 

4. תקשורת  ולגיטימציה של הרעים

כל גופי התקשורת הרשמיים עברו למודוס ׳לשמוע את כל הצדדים׳. החדירה של לאומנים קיצוניים דוגמת עמית סגל (הבן של חגי סגל, טרוריסט יהודי מורשע), או של סיון רהב מאיר ואחרים, יצרו מצב שבו שני הצדדים המדובררים בערוצי התקשורת הם במנעד שמתחיל בשמאל הציוני המיליטריסטי ומסתיים בימין המתנחלי והמשיחי. אולם בטווח הקולות הזה אין אף קול ביקורתי או אנטי מלחמתי. זהו נרטיב שנע בין אנשי צבא אשר אינם יודעים לפרש את המציאות אחרת מאשר ׳מלחמה או מבצע׳, ומציעים רק פתרונות כוחניים בלתי אישיים כגון הפצצות מן האוויר, ובין אנשי ימין קיצוני פרועים אשר יודעים רק להכות בידיים ואינם מכירים פתרון אחר מאשר חדירה קרקעית או גירוש בני אדם מבתיהם. ובהיעדר קול אחר, מוסת הציבור כולו לדיכוטומיה האלימה הזו, אשר אינה שואפת אפילו ללהתחיל ולנתח את עומק המחדל החברתי שבבסיס האסון המתגלע עלינו.

5. ארבע מערכות בחירות – לאומניות, אלימות, מלאות בהסתה ודה לגיטימציה

כעסנו על ההסתה, כעסנו על השיח. אבל ההשלכות שלו הן הרי חמורות בהרבה. השיח הפוליטי המפלג העצים את תחושת הפלגנות – האנחנו נגדכם, חברה חשדנית שכולם בה בוגדים בפוטנציה. ואין ממשלה. ואין מנהיגות. ואין בעל בית. אף אחד לא עסוק בלבנות והלנהיג. יש קבוצה מאפיוזית של אנשים שעסוקים בלשרוף כל תשתית ניהולית ומשפטית כבר שנים. תקשורת מופקרת, ביטחון פנים מופקר, שר הביטחון מודר מכל אירוע. ככה לא באים מוכנים לאסון. ככה באים למסיבת סוף העולם. תחושת המיאוס המעורבבת עם תחושת הבואו נכריע, רק מעצימה את הפילוג והדיכוטומיה של אלה המדמים את האירוע הנוכחי לאירוע פוליטי – אשר הכרעה בו שוות ערך להכרעה הפוליטית הנזקקת כל כך. 

6. החלשה של הרשויות המקומיות

היחידים שהיו יכולים באמת להשתלט על עניינים בקורונה היו הרשויות המקומיות. אבל הן הודרו – ובכוונה – על מנת שהדרג המדיני ייקח קרדיט על ניהול המשבר. העיסוק בהחלשה ובהכפפה של הרשויות המקומיות הוא מכה מוראלית אמיתית, לכל ראש עיר או מועצה שניסה להנהיג ולהוביל את האנשים מבית. כלומר במקום לנצל את ההזדמנות ולחזק את הרשויות – רק ראינו כיצד הן נאלצות למרוד כדי לשרוד. כבר זמן רב שהרשויות המקומיות – בעיקר העניות שביניהן, ערים מעורבות או ערביות – מתמודדות עם היעדר אמצעים, פקחים ותקציבים. אבל בהיעדר גיבוי מהמדינה, כולל מערך סוציאלי תומך, רשויות רבות אינן מסוגלות להתמודד עם הבעיות מבית עליהן הן אמונות, והתסיסה החברתית והלאומנית לצד תחושות קשות של הזנחה, משתלטות על המרחב התודעתי של התושבים.

7. משטרה לא מתפקדת וללא מפכל

משטרת ישראל הייתה יכולה להיות לפחות אחד הגופים שתופס את מקומן של רשויות חלשות. אבל המשטרה לא מתפקדת טוב כבר חודשים ארוכים. זה קשור להמון דברים: המשטרה התנהלה ללא מפכ״ל משך שנתיים, כאשר המפקדים הבכירים נאלצו לעמוד בנטל ההוכחה של ׳מי נאמן יותר׳ למנהלים הפוליטיים האמונים על המינוי הבא. באווירה חברתית בה המשטרה גם מואשמת בתפירת תיקים, נשלחת לבצע פעולות אנטי אזרחיות כמו פיזור אלים של הפגנות שקטות או אכיפה של תקנות קורונה לא סבירות, המשטרה מאבדת לגיטימציה ציבורית והופכת לדבר שנוא על ידי כולם: ימנים, שמאלנים, אתיופים, חרדים, ערבים. אף אחד לא אוהב את המשטרה יותר. הגוף שאמור לשמור על הסדר הציבורי הפך להיות סימן לאי סדר, שממונים עליו פחדנים או לקקנים ומנהל אותו שר גזען ורע לב, אשר מנצל אותו לצרכי האלימות הסוטה האצורה בו ודורש ממנו בלי בושה להעניק ״שוויון באלימות״ למפגינים מכל המגזרים והצבעים. ולא התחלנו בכלל עם האסון במירון.

8. המסיתים – הפכו לפוליטיקאים

אותה משטרה מדוברת אמורה למנוע את האלימות ולעצור את המסיתים. אבל מה עושים כשהמסיתים הם המעסיקים? הרי אותם זרזי אלימות ומסיתים, כל אותם אלה שברגעים אלו כבר היו אמורים לשבת במעצר מנהלי – בן גביר, סמוטריץ׳ ודומיהם – הפכו להיות אנשי ציבור וחברי כנסת. מי שהנהיגו מליציות עד כה, הם היום מחוקקים, מרואיינים – ובנוסף לכל זאת גם מסתובבים בין מוקדי האלימות ומעצימים אותה. מוגנים על פי חוק מרוב כלי האכיפה שיש למשטרה החלשה במילא להציע. 

9. האסון במירון

תוסיפו לכל הנאחס הזה את האסון במירון – עוד אסון פוליטי (בדיוק כמו זה), בו צריכה המשטרה ללכת ולקחת אחריות ולנגב את הדם ולמנוע את האלימות – בעודה גוף שנוא ופצוע. תארו לכם את עצמכם עובדים בעבודה שכל מה שאוכלים בה זה חרא. כמויות התסכול והעצבים הן בלתי נסבלות, ותחושת הלמה לי בכלל להתאמץ בכלל.

אני חלילה לא מאשים את השוטרים – להיפך – הם הכי בני אדם, והם חוטפים מאיתנו מצד אחד ומהממשלה בלי סוף. שבוע אחרי אסון נוראי שהמשטרה נאלצה לקחת עליו סוג של אחריות – מישהו מצפה למשטרה רגועה? לטיפול נורמלי? איך אחרי שקיבלו כל כך הרבה מכות על הראש גם מצפים מהם לטפל עכשיו באסון הענק הזה?! כל כך הרבה שוטרים איבדו שעות שינה רבות, הם עייפים, חבולים, ונאלצים לקחת את האשמה הברורה של ה״האחראיים שאינם אשמים״ מן הדרג הפוליטי. זהו לא מצב שבו אפשר לצפות להתנהלות שקולה בהתמודדות עם אסון, שלא לומר מרד. 

והינה. אספנו את מרבית הנתונים האובייקטיביים. ונדמה שהגענו לרגע היסטורי. ואיכשהו הכול קרה ביחד. שנה של קורונה, סעידיאן והמירון באותו שבוע, ואיבוד המנדט שהביא ליצירת תחושה של אחריי המבול. והמשטרה והכאוס והחום והרמדאן, ואז – הנפץ.

10. יום ירושלים

יום ירושלים, אותו חג חילוני המסמל את כיבוש חלקה המזרחי של ירושלים, לא יכול היה לבוא בתזמון גרוע יותר השנה. סוף ימי הרמדאן, שיאו של גל חום, אחרי שבוע של הפגנות ופסיקה היסטורית וכואבת בשיח ג׳ראח, כזו שאיפשרה השתלטות נוספת של יהודים על קרקעות של ערבים באמצעות שימוש בחוק בלתי שוויוני (המאפשר ליהודים לדרוש חזרה קרקעות בנסיבות שאילו היו מורשות לערבים היה גורם להחזרת 70% מהשטחים המיושבים בארץ לערבים). יממה או שתיים לאחר שהיה נדמה שהינה אנחנו לפני ממשלת שינוי והדחת ראש הממשלה השנוי במחלוקת, נמצא הנפץ להצתת כל הגזים הרדיואקטייבים שהצטברו בליבת הכור. צעדת דגלים מתלהמת ומיותרת, דרך כל מוקדי הכאב והסכסוך היישר לתוך הר הבית, תוך כדי ריקודי דגלים ומוקפים וממוגנים במאות שוטרים. והתעקשות מיותרת, למרות האזהרות, למרות הבנה שזה לא הזמן ולא המקום. אישור מפגן הכוח הזה בימים אלה היא לא פעולה רשלנית – היא מחדל ברמות הגבוהות ביותר שיכולות להיות. פעולה שטמטום זו מילה שקטנה עליה באלף מידות. כמות חוסר האחריות שבטלטול סיר הלחץ הזה היא בגדר פשע נגד האנושות. והאבסורד האמיתי הוא שאלה שדחפו לאסון – הם אלה שממשיכים לנהל את הסיטואציה.

הקריסה

אנחנו לא בשלב של רגרסיה. אנחנו בהתמוטטות. זה הרגע שבו נותנים בעיטה לבניין ומבינים שהוא חלול ורקוב והכול אכול ומפורר בו ומכה אחת קטנה מספיקה כדי למוטט אותו כמו רב קומות עזתי. כי מה לעשות שאין תשתיות. שכולם ישבו בבית שנה. שאבטלה. שמערכת חינוך שהושבתה שנה. שאין שוויון. שיש הסתה. והינה צ׳רנוביל שלנו הגיע. ואנחנו על הגשר מתבוננים בפיצוצים באינסטגרם בטילים שמשתגרים. בלי להבין מה אנחנו רואים בכלל. 

וה״מנהיגים״ – הם בעיקר האשמים. הם שהיו עסוקים בפירוק החברה למען שימור הכוח שלהם עצמם, הם אלה שמציירים תמונה כאילו הם בשליטה, כאילו הייתה יכולה להיות להם שליטה, אבל זה לא המצב. הגז הרעיל הלך והצטבר בכור במשמרת שלהם, והם אלה שהחליטו לעשות את הניסוי המטומטם. למרות המצב הנפיץ, ולמרות שכל המערכות העוטפות – צבא, משטרה, מערכות ממשל – פגומות ופצועות, ולמרות ולמרות ולמרות. 

וגרוע מהכול – במדינת צבא, מיליטרסטית כל כך – כל בעיה נראית כבעיה צבאית, כמאמר הפתגם – לאוחז בפטיש כל בעיה נראית כמו מסמר. אבל זה הרי לא העניין, ולוחמה בטח שלא תפטור את זה. לוחמה לא תשכנע אף אדם להניח את הנשק – אם כבר אז להיפך. הרג חפים מפשע והפצצות בעזה וטילים על יישובים ישראלים לא יגרמו להפחתת רגשות ההזנחה, לא יגרמו לצניחה ברגשות הלאומיים, לא יהפכו אויבים לאחים. אלה רק יעצימו את תחושת ההפקרות השלטת גם ככה, את תחושת האדם לאדם זאב, האני ואפסי עוד. 

ומה עם ביבי בכל זה? באחד הפרקים של משפחת סימפסון שנקרא ״קינג סייז הומר״, הכור הגרעיני של ספרינגפילד על סף פיצוץ. הומר הוא הגיבור לעת מצוא, אשר מוצא את עצמו סותם בגופו את הכור כפקק אנושי, מונע מהגז הרדיואקטיבי הרעיל להתפזר. ביבי רוצה שנחשוב שהוא הפקק, זה שסותם את הכור המתפוצץ. אבל הוא לא. הוא ליטרלי הגז הרעיל שמתפזר בתוך הכור הרעוע והפגום על תשתיות ההגנה החברתיות השבורות שסביבו. הוא הקטליזטור לחימום היתר. המירון היה הניסוי שלא צלח, ההוכחה שאין שום מוכנות להתמודדות עם אסון – אם לא ניתן להתמודד עם אסון מאורגן כמו המירון, אז בטח שלא ניתן להתמודד עם אחד לא מאורגן. ואחריו, כאילו לא הובן דבר, נזרק הנפץ בדמות יום ירושלים.

והתקשורת? היא מנסה לשכנע אותנו שזו מלחמה. כי ככה ממסגרים דברים פה. זה או מלחמה או מבצע. כי אנחנו לא מכירים דברים אחרים. זה כמעט עניין שפתי-לשוני. אבל אנחנו נצטרך מילה חדשה למה שקורה עכשיו. כי מלחמה זה לא. מלחמה היא ההסוואה, הכיסוי, הבגד, המילה המכובסת שהופכת את האירוע הזה לאירוע שאפשר לתייג ולהתמודד איתו. כי במבצע אפשר להפעיל כוח ולנצח. לכאורה. הרשו לי להטיל ספק בנרטיב הזה וביכולת לשנות את המציאות הנוכחית באמצעות כוח. אין לי ספק שאפשר להרוג מלא אנשים ולפצוע את הגוף והנפש של אלפי אחרים. אבל כוח לא יהפוך את הזמן ויגרום לכור המתבקע להתכנס בחזרה. כוח רק יעצים את עצמת פיזור הפסולת. להשתמש בכוח עכשיו זה ליטרלי להפציץ את צ׳רנוביל בפצצה של 4 טון כדי לנטרל אותו. 

ולמה זה הסיפור? כי ביבי הוא מספר סיפורים. הוא לא איש של מעשים. הוא רק מחפש איך לספר לנו את המצב כסיטואציה של אסון ומושיע. הוא לא טורח להזכיר שאין לו ולא הייתה לו שום שליטה ושאינתיפאדה היא בהגדרתה אנרכיה. אין מנהיגים ומה שקורה הוא לא בר ניהול. זה הגז המתפרץ והבוער, זה רגע של התפכחות המונית. זו נקודה של שינוי מבט פוליטי אצל המון אנשים ומפה אין דרך חזרה (ואולי אגב זו נקודת האור היחידה במצב הזה, אולי ההתמודדות עם הכאב והמוגלה החברתית המתפרצת הם הדבר שצריך לקרות עכשיו בדרך לתיקון). מצב חירום? מצב חירום זה שפושע נמלט ממשיך לנסות לנהל מדינה כאילו שיש לו אינטרס. וביבי אומר שזו אנרכיה. כי זה לא שאנחנו אחרי ארבע מערכות בחירות עם ראש ממשלה עבריין פושע נמלט מדין וללא שרים או צמרת משטרה כבר שנתיים בגללו. ביבי הוא האנרכיה.

וההבנה הזו היא הגורמת לי לבכות ולרצות למות ורע בלב. כי אנשים מתים בגלל החרא הזה. והחברה שלנו מתפרקת וכל הנושאים באחריות ממשיכים לאונן עלינו ולירוק עלינו ולחרבן עלינו ולספר לנו שיש פה רעים וטובים. כשהם הרעים. הם פושעי המלחמה. ואנחנו נצטרך לחיות עם האובדן והטראומה והסבל האלה, ולהיות הסניטרים שנותנים את החיים שלהם כדי לנקות את הפסולת הגרעינית שמתפזרת בגללם!!!

כי במקרה הטוב אנחנו מביטים עכשיו בקדימון לעתיד שלנו פה, ובמקרה הרע בהווה הצפוי לנו מעתה ועד אלוהים יודע מתי. 

ולא סתם אני מפריד בין הווה לעתיד. כי אני מאמין שאולי יש סיכוי להחזיר את השד הזה לבקבוק עדיין. לכסות את הכור הבוער בבטון. אבל אנחנו לא נישאר אותה חברה. הפצע נפתח, הוא מזוהם לגמרי והוא הוזנח במשך שנים. לחבוש אותו לא יעזור יותר – ההסתרה שלו מעינינו לא מרפאת, היא במקרה הטוב לא עוזרת. וכל יום שזה ממשיך בו זה יום בו אירוע חריג ונורא יכול לשנות הכול:

רצח של משפחה, פיגוע מכל סוג, פגיעה בגן ילדים או בבית חולים, כל דבר יכול עכשיו לשנות הכול.

ואיזה מזל ענק שכל משאבינו נשרפו לשווא בקורונה ושאנחנו בלי רזרבות לא כלכליות ולא חברתיות. כי האירוע הבא שהולך ליפול עלינו הוא המשבר הכלכלי החמור ביותר שהיה פה שנים. שנה של קורונה, ועכשיו אינתיפאדה, ארבע מערכות בחירות בזבזניות, שר אוצר הזוי ומטורף שבזבז את כל הקופה הציבורית על ליקוק לעסקים שנפגעו בגלל הכשלים הניהוליים של הממשלה שהוא חלק ממנה, ראש ממשלה סחיט ונטול מעצורים שיעדיף כל ברית אינטרסנטיים עם הגורמים המושחתים והאופורטוניסטיים ביותר על פני כל אפשרות לתקן ולאזן ולהחזיר את השפיות. 

אל תבקשו מהפוליטיקאים לנהוג אחרת. אל תבקשו מאף שר מכהן איפוק, אחריות או כל דבר אחר. דירשו דבר אחד – כלא. להם וכל הגורמים בתקשורת המצדדים בהם. זה עלינו לנסות ולמנוע את ההרס הזה. וזה עלינו לדרוש שינוי של השיח התקשורתי שהפך להיות הזיית מלחמה שמדברת על הכול חוץ מעל הסיבה שבגללה הגענו הנה. ההיסטוריה אמנם תשפוט את כל אלה שניסו למנוע בגופם את שאיפות השלום של יושבות ויושבי הארץ הזו, אבל כדי שנגיע לשם צריך להתחיל ולפעול, להיות חזקים, ולא להפסיק להאמין באדם ובאהבה וביכולת שלנו לתקן. חובתנו האזרחים ברגעים אלה היא פשוט להיות בני אדם, ולהתנגד לכל אלימות ולכל ניסיון להגביר את עצמת הלהבות. 

האמירה ״שתישרף המדינה״ של שרה מקבלת עכשיו משנה תוקף. אקורד הסיום הצורמני של זוג פושעי המלחמה הארורים, מתנגן לנו באוזן ברצף כבר שבוע ימים – אם זה לא אני אז זה גם לא אתם.

זה לא כלום.

———————–

נספח

ראשית – התנצלות. כל מי שנורא התאכזב ואף כעס מכך שדעתי ודעתו.ה אינן זהות, ובכן התנצלותי הכנה על כך שדעתי היא דעתי ודעתכםן היא דעתכםן. אני יודע שאסור שיהיו דעות שונות, אבל לא יכולתי להתאפק פשוט. ולכל מי שזיהה או קרא בדבריי שאני נגד אנשי הדרום המופקרים לנפשותיהם כבר שנים, או בעד החמאס היורה מתוך אוכלוסייה אזרחית אל עבר אוכלוסייה אזרחית, או כל הזיה אחרת, אז כמורה לעברית וכמנהל של אולפן ללימוד עברית אני אשמח להמליץ על אולפנים ללימוד עברית לשיפור הבנת הנקרא ובכלל. 

שנית – תחזית. המלחמה הזו תסתיים כשהשדרים יתעייפו וחברות התקשורת יזדקקו לפרסומות שוב. ואז, כשהיא תסתיים, רק תושבי הדרום ותושבי עזה יידעו שהיא ממשיכה להתקיים, בעוד שאר תושבי המדינה פשוט יחליפו דיסקט ויתחילו לחיות באשלייה של שפיות, תוך כדי שהפחד שנוצר בימים אלה בין יהודים לערבים יהפוך להיות הלך הרוח הרווח, ונשכח כבר שהיו ימים שיכולנו להיכנס בהם לפורדיס ולאכול פלאפל. זה קרה כבר בין האינתיפאדות הקודמות אלינו – תשאלו את הזקנים יותר שעוד אכלו פלאפל ברמאללה. 

שלישית – התפכחות. שימו לב כמה קל לייצר שרשרת מחדלים נטולי נושא באחריות, אחרי שבמשך שנים הרגלת מדינה שלמה שבכל דבר אפשר להאשים מישהו שהוא לא אתה. למעשה, שיטת מציאת האויבים המשרתת את החותרים לפשיזם כאן כבר שנים, היא זו שמאפשרת את חידלון המערכות הזה. כי בכל דבר אפשר וצריך להאשים מישהו אחר. בכל אסון, בכל אירוע חריג, בכל מלחמה. בין אם אלו ערבים, שמאלנים, זרים, אמריקאים או אפילו רבין, העובדה שהתרגלנו לכך שתמיד זה מישהו שאינו מי שאוחז בהגה, הופכת את ההתפכחות מהאחיזה שלהם במציאות לפעולת חובה. העירו את תשומת הלב של הסובבים אתכם לקשר בין כל אחד מהאסונות לבין כל אחד מהעומדים בראש. הדיסוננס הקוגניטיבי עשוי להיות קשה מנשוא, אבל הוא הכרחי אם רוצים להשתחרר מאחיזת השטן של אלה המבקשים להנהיג אותנו חרף היותם אנשים חדלי כל כישרון לכך.

רביעית – התנחלות. על הסטורי המקורי הגיבו לא מעט מתנחלים ומתנחלות שמשום מה נטפלו לדבריי לגבי תרבות החוק לידיים שמקורה בעיניי בשטחים. ובכן ראו – אני לא לחלוטין מאשים אתכם בדבר, ואני חושב שעצם העובדה שיש על אזרחים לקחת את החוק לידיים על מנת להגן על עצמםן היא אבסורדית לחלוטין. אבל אני בטח לא חושב שידיכםן נקיות. במשך שנים ארוכות אתם מנסים להיכנס למרכז ההווייה והשיח הישראלי, חרף מספרכםן הקטן, משתלטים על כל מוקד כוח פוליטי שרק ניתן על מנת להפוך את היישוב היהודי בשטחים הכבושים לעובדה מוגמרת. ובכן תופתעו לשמוע שאני דווקא בעד שתישארו בבתיכםן, מכיוון שאני חושב שהמדינה הריבונית צריכה לשלוט בכל מקום בו חיים יהודים או ערבים בין הירדן לים. אני פשוט לא חושב ששמה צריך בהכרח להיות ישראל ואני מאמין שצריך להיות בה שוויון אזרחי מלא בין יהודים לערבים. לא אכפת לי גם שתנהלו קנטון משותף ביהודה ושומרון, אני יודע שהקרבה האידאולוגית והתרבותית שלכםן לפלסטינאים עמוקה בהרבה מקירבתי אליהם או אליכם – אתם כולכםן שמרנים, דתיים, מונותאיסטים, מקדשים את האדמה ואת עבודתה, מלים את ילדיכם בגיל שמונה ימים, מקדשים את הר הבית והעיר ירושלים, ותתפלאו לשמוע אפילו מדליקים נרות בחנוכה. אילו רק הייתם יודעים אילו מסורות עוד אתםן חולקים, אולי הייתםן מבינים עד כמה אבסורדית היא האיבה ביניכםן. בכל מקרה העובדה שאתם לא מוכנים לקחת אף טיפה של אחריות על שום דבר שקשור לסכסוך רק מעידה כמה אינכם מסוגלים לראות את הדבשת של עצמכם, אז טולו קורה לפני שאתם מטיפים לי מוסר בפרטי.

חמישית – קורבנות. על מזבח המציאות שלנו מוקרבים שוב ושוב החלשים והנזקקים ביותר. כמות המוות שעוטפת את המשפחות בעזה מאמללת את הלב. ילדים אשר נולדו לכלא ענק ונשלטים על ידי ארגון טרור אשר מתוחזק וממומן על ידי אותה מדינה שגם מפציצה אותם יומם וליל. ולאן הם ילכו? ומה העתיד מציע להם? העיניים מתמלאות בדמעות רק מלחשוב על כל אותם אנשים אומללים שחטאם היחיד היה להיוולד לדור הלא נכון במקום הלא נכון, וחייהם הם טראומה אחת מתמשכת, הלם קרב אינסופי, נטול עתיד, ללא אזרחות או אפשרות מילוט. שימו עצמכםן בנעליהם לפני שאתם מאשימים אותם או מצדיקים את מותם של כל אותם חפים מפשע. ואם אין לכם עיניים או לב לראות את הכאב הזה, אזי נדמה שאינכםן לא עם נבחר ולא נעליים, ואף תפילה או ריקוד עם דגל לא ישנו את רמות הדחייה והבוז שהאל שלכם רוחש לכם. 

שישית – התקשורת. כפי שהדג עיוור להשפעת המים על תפיסת עולמו, כך גם אנחנו עיוורים להשפעתה של התקשורת עלינו. היא כל עולמנו והיא זו שמייצרת את תמונת המציאות – המעוותת יותר או פחות – שאנו מחזיקים בה. על כן לתקשורת אחריות עצומה, והשפעה עצומה, עלינו כחברה, ולא בכדי היא בראש מעייניו של האחד הנבל שמנסה לשלוט בנו ולהטמיע את חותמו על ההיסטוריה באמצעותנו. התקשורת מכושכשת בימים אלה כזנב הכלב, מאמצת כל נרטיב שמטופטף אליה מלמעלה. מעט מאוד חקירה, מחשבה עצמאית או העמקה, נעשית, וכל זאת בשם ובמסווה של אחדות ורצון קרנפי שלא להיתפס כאוייבת על ידי ציבור הצרכנים המוסתים המממנים אותה בצרכנותם. עלינו ללמוד ולהפריד בין דפי המסרים ובין הכתבים, לסמוך הרבה יותר על האינטואיציות האנושיות שלנו מאשר על דברי החנופה או האיבה הבוקעים מהמקלטים. ולא – בעולם שבו גם עיתון הארץ הפך להיות פיד ציוצים אינסופי, אי אפשר לצפות לעומק גם ממנו. הפעילו את הראש, הסתכלו החוצה, שוחחו עם שכניכם והכירו אותם – ערבים, חרדים, מתנחלים, תל אביביים. כולנו צריכים לקחת אחריות ביחד על הבנת המציאות וביאור שלה, כל עוד אנחנו מאפשרים לאמצעי התקשורת לשלוט על התודעה שלנו, אנחנו נמשיך להאמין בנרטיבים של אותם מספרי סיפורים שמבקשים לקחת אותנו לאבדון.

אבל המלחמה האמיתית היא מלחמה על התודעה, ואנחנו בפיגור משמעותי. אמצעי התקשורת רובם כבר נחטפו, ומעטים הם הערוצים הביקורתיים להבנת המציאות שסביבנו. אני רק עוד חייל במלחמה שהרעים מובילים בה כבר זמן, ואין לי הרבה ציפיות מיכולותיו של בלוג קטן לשנות משהו בעולם.

אבל את האמת כן צריך להגיד, והמציאות העגומה לא תשתנה מעצמה אם לא נפתח כלים ושיח שייאפשרו לנו לפרק לגורמים את העיוותים והשקרים שבעלי הכוח והאינטרסנטים השונים מפיצים בלי סוף. אז החלטתי להתחיל ולכתוב.

אני כותב כשיש לי מה לומר. אני מעדיף לשתוק כשאין לי מה להגיד. אבל אני עומד מול עוולה – אעבוד קשה עד שאמצא את המילים. זה נכון גם לחיים.