יש לנו כבר הרגל לקבל אפס אינפורמציה מאמצעי התקשורת ה״חיים״ (טלוויזיה, רדיו, טוויטר). זה קורה בעיקר באירועים כמו פיגועים או מבצעים צבאיים, כשכיתות שלמות של כתבים וכתבות מתגייסים לעבודה שוטפת בכל הארץ, אבל אין להם באמת מה לומר – הם באים ללא שום תובנה – רק דיווח.

הסיטואציה הזו היא בגדול פרצה הקוראת לגנב – משום שכל עיתונאי שרוצה למלא את זמן המסך הזה, נאלץ לא אחת לקבל כל מיני מסרים מוזרים שאיכשהו נקשרו לנושא המרכזי ושלמישהו היה חשוב למסור לציבור. כאשר האירוע מדווח כאילו מדובר מינימום במלחמה במסדרונות הכנסת, רק כזו שאף אחד לא יודע עליה דבר, ושיש בה אירועים הזויים כמו שעתיים (!) של ספירת קולות שבהן אף אחד לא יודע דבר ולכאורה דבר לא מודלף, אבל השעה שש בערב וכל המצלמות כבר מכוונות וכולם מחכים למוצא פה ו ו ו וכבר אין אוויר וכולם רק רוצים לדווח על דברים, ווואי וואי וואי איזה אונס תודעתי יכול לקרות בשעתיים כאלה, השם ירחם והשם לא ריחם ביום רביעי. אפשר היה לקרוא לו לכאורה יום הספינים הגדול.

אבל אני רוצה לטעון בכלל משהו אחר – רדיקלי ודי מפתיע. כי עם כל כמה שאני באמת חובב ענק של ספינים – אני די משוכנע שדווקא לא היו ספינים ביום רביעי. אם כבר – היה זה יום האנטי ספינים.

ביבי הוא פוליטיקאי בעל חזון לדעתי (הויכוח הוא על אופיו של החזון כמובן) – אבל הוא מאוד, מאוד דחיין. הוא לא נוטה לבצע הרבה בעצמו, אלא מסתמך על פעולות של אחרים שיזיזו את הדברים לכיוון שהוא רוצה. זו לא תכונה לא טובה למנהיג או למנהל – זו אפילו תכונה יפה שמאפשרת לאותו מנהל לגרום לאנשים שסביבו לממש את עצמם בתוך גבולות מוגדרים, מה שמוליד דמויות חדות (במובן של רזולוציה) כמו מירי רגב או כמעט כל ח״כ אחר בליכוד – תופעה שאנחנו כמעט ולא רואים במפלגות אחרות.

הדחיינות של ביבי מורכבת מכמה שכבות, חלקן עמוקות מאוד. הדחיינות הראשונה והעמוקה ביותר היא דחיית ההחלטה על הגדרת הנטייה הפוליטית של ביבי. האם הוא ימני? אולי הוא שמאלני בכלל? אני לא חושב שעם החוקים החברתיים של היום קל להגיד מה הוא ומי הוא. כי בעצם הוא בוחר כבר שנים שלא לקחת החלטה שתשים אותו עם אחד משני הצדדים. אם היה ימני כפי שהוא טוען, כבר מזמן היינו אמורים לראות אותו פועל באופן הרבה יותר ישיר ומדוייק לקראת סיפוח הגדה. מדינה אחת בגבולות ישראל השלמה. ואם לא מגיעים לשם בשלב אחד, אז לפחות בנגיסות רציניות של שטח באמצעות בנייה וגזל שטחים. אבל ביבי כבר שנים לא עושה זאת, ובקושי עוסק בזאת. הוא קצת כמו בן אדם עם הפרעת אכילה קשה שמנסה להוכיח לכולם שהוא כן אכל את הפיתה, ומדגים זאת באמצעות נגיסה של פירורים קטנים מאוד מהקצה של הפיתה ולעיסה אינטנסיבית שלהם. אבל בכל השנים שלו בשלטון הוא לא לקח ביס. זו החלטה מושהית. 

וההחלטה הזאת יש לה השלכות מהותיות מאוד – על חייהם של מיליוני אנשים. על כל הפלסטינים החיים בגדה. על כל היהודים החיים בגדה. על הרבה מאוד יהודים החיים בגבולות הקו הירוק – בעיקר על חיילים אבל לא רק. ומבחינתו של ביבי – אם ניתן היה למשוך את ההחלטה הזו עד אין קץ – אין לי ספק שבכך היה בוחר (אגב מזלו של ביבי הוא היעדר הפרטנר לכאורה בצד השני, ועל כך הוא חייב לא מעט לאהוד ברק עם כל האיבה שלהם האחד לשני. היעדר הפרטנר נותן לגיטימציה להחלטה הזו מתוך חשש של ישראלים רבים שכל בחירה אחרת תוביל להשתלטות של חמאס על הגדה, לא תזה מופרכת במיוחד גם אם האשמה על השתלטות החמאס על המוסדות קשורה במישרין לשלטון הימין).

עכשיו אם ניקח עוד רגעי דחיינות של ביבי, אז חוץ מאירועי השבוע החולף אפשר בקלות להיזכר בהסכמים הקואליציוניים, ולמעשה בכל משא ומתן שביבי היה שותף לו בשנים האחרונות. בשום שלב לא הייתה מצידו בחירה מיידית, החלטה ברורה מהרגע הראשון וביצוע שלה. תמיד, אבל תמיד, הבן אדם מורח אותך כמו ששואב אבק רומבה מורח קיא על כל הרצפה של הבית. לאט וביעילות.

אנשים חושבים שדחיינות היא דחיית משימות. אבל כדחיין מקצועי מאוד אספר לכם שזה לא העניין. דחיינות היא לחכות לדקה ה-90 או יותר מזה, לרגע האחרון שאפשר, על מנת לקבל את ההחלטה, מתוך תפיסה שההבנה המקסימלית של הסיטואציה מתרחשת בשניות האחרונות להכרעה כאשר כל הגורמים האפשריים כבר נחשפו ברמה המקסימלית. כלומר – תחכה יותר – תדע יותר – תוכל לקבל החלטה שיש לה סיכוי גבוה יותר לנצח/לשרת את המטרה שלך וכו׳. מה שכל דחיין יודע זה שקיים sweet spot – נקודה כזו שמאוד קשה לשים עליה את האצבע (אבל זוהי אומנותו של הדחיין המוכשר בעיני) – ושמרגע שהגעת אליה ואילך דברים מתחילים להסתבך – או כי פספספת הזדמנות, או כי איבדת חלק מיכולות התנועה והמקח כי חיכית יותר מדי.

ניקח דוגמא סתם מהחיים – לקחתי ממישהו הלוואה. אני תכלס עדיין צריך את הכסף, אז אני דוחה את השיחה הזאת של איך/מה/מתי מחזירים את הכסף כי מחכה לתשובה מהבנק על אופציה לקבל את הכסף מהם בכלל ולא רוצה להתחייב לו למשהו. אבל דברים לוקחים זמן ובינתיים לא דיברתי איתו. יש איזה רגע שבו אם אני אתקשר למי שאני חייב לו – וחיכיתי יותר מדי – כבר לא יהיה אפשרי להגיע לפריסה טובה של החוב. הוא יאבד אמון בי וידרוש את הכסף בחזרה. צרה צרורה. האמנות של ביבי היא בעיני לדעת תמיד מה הוא הרגע הזה שבו אתה מתחיל לאבד אופציות ולא לחצות אותו שלא לצורך. 

נדמה לי שמה שהיה השבוע היה רגע די מפעים שבו ביבי פספס את הסוויט ספוט. הוא חיכה יותר מדי. הקסם הספציפי הזה אבד. כי בעצם הדחיין פועל לטובת מיקסום האינטרס שלו לכל אורך הדחייה. עד להכרעה הוא ממשיך לאסוף אינפורמציה ואופציות. והינה לנו מצב שבו היו יותר מדי דברים ואירועים לנהל בתוך זמן קצר מדי לניהול, עם יותר מדי משתנים כאוטיים, מה שהוביל לפספוס של הנקודה המכרעת. 

במשחקי פוקר למי שאוהב, אפשר הרבה פעמים לנתח בדיעבד את מה שהיה על הלוח. יהיה מאוד מעניין לנתח את מה שקרה פה – להבין בעצם מה היו הסיכויים, ומה היו הידיים שהיו לכל אחד. יותר נכון לנסח זאת כך – מה הוא התסריט הטוב מבחינת ביבי? אם היה יכול לדמיין איך המצב הזה יסתיים באופן המיטבי – אז מה התסריט? מי נפגע ואיך? איך ביבי עצמו היה יכול להתעצב ציבורית? מה היה יכול לקרות לשקל או לבורסה? אלף ואחד גורמים, חלקם רלוונטיים יותר וחלקם פחות. האמת היא שאין לי רצון להיכנס לפונציאל הידיים של ביבי כרגע. נסתפק בזה שלעניות דעתי התסריט הטוב פשוט לא התממש. אם נמשיך רגע בדימוי של הפוקר, אז בסוף הניצחון במשחק פוקר אמנם קשור לקלפים שקיבלת – אבל – הוא הרבה פעמים מוכרע בכלל באיך שיחקת את הקלפים ואיזו הרגשה נתת לשחקנים האחרים. 

מה שמעניין בעיניי זה שבעצם לביבי לא רק שלא היו קלפים טובים, אלא שגם את הקלפים הלא טובים הוא לא שיחק נכון. בדומה לפוקר גם כאן היה רגע של הכרעה – הרגע שבו פותחים את הקלפים ומבינים מי ניצח. וזה רגע מאוד מביך להגיע אליו בהיעדר קלפים. אבל הרגע הזה היה בלתי נמנע – ההצבעה בכנסת לא נדחתה בזמן ובספק אם בכלל אפשר היה לבטל אותה, והינה ביבי נאלץ לחשוף את היד. אבל כשמסתכלים על התמונה המלאה רואים שבעצם גם לצד שהתמודד מולו לא ממש היו קלפים. אולי זה סוג של תיקו וחלוקה בקופה?

נכון, האופוציזיה הצליחה להכניס את קארין אלהרר לוועדה לבחירת שופטים. זה בהחלט דבר ״חיובי״ עבור האופוזיציה. אבל בשביל הקואליציה לא השתנה הרבה. הרי נציג של הקואליציה ייכנס לוועדה בהצבעה הבאה שתיערך בעוד חודש. ואז חזרנו למקום שממנו התחלנו, כי אלו תכלס היו ההסכמות הראשוניות שבין הקואליציה לאופוזיציה בבית הנשיא. 

אז מבחינה זו לא היה פה הפסד. נוסיף על זה את זה שההכרעה על כינוס הוועדה אם בכלל עדיין מצוי בידי הליכוד (אם עדיין ניתן להחשיב את יריב לוין לליכוד ולא איזה תת מפלגה). כלומר עדיין יש כאן שליטה של הליכוד על בתי המשפט ומבחינה זו אולי עדיין מקום למקח בעולם המינויים. על זה נוסיף את זה שביבי זכה בדבר בעל ערך רב – אינפורמציה שלא הייתה לו קודם – לגבי כוחו במפלגה וליתר דיוק מספר האנשים המדוייק שמסוגל להתנגד לו (גם אם באופן אנונימי). מבחינה זו אגב אם הייתי ביבי הייתי די מאושר לדעת שמבין 35 הסריסים רק ארבעה ניצלו את הבחירה האנונימית כדי להכניס לו. רבאק זה היה אנונימי! הייתה לכם הזדמנות לעשות בו שפטים! יש שם לפחות 20 אנשים שהוא דפק באופן אישי או שיקר להם או עלב בהם. בנוסף הוא גם חשף עוד אוייבת מבית – עו״ד החביבה ומייצגת האנסים טלי גוטליב – וגם הצליח לעלוב בה ציבורית.

בעצם ביבי גילה משהו חשוב על מצב הקלפים שלו – ראשית שמבחינת קלפים חזקים מה שנקרא, הוא בחוסר. הקינגים לא איתו ומוכנים (גם אם מאחורי הגב) להתנגד לו. בנוסף הוא גילה שהג׳וקרים שהוא הביא במחשבה שיהיה קל לנהל קרבות כשיש חבורת מטורפים שמרוב תזזיתיות מפזרת אבק בכל עבר לרמה שאי אפשר לראות או להבין מה קורה – אז שיש להם חיסרון משמעותי – וזה שהם ליטרלי אנשים משוגעים שבלתי ניתן לשלוט בהם גם אם ממש מתאמצים. וזה דבר שדחיינים לא אוהבים. ויש לביבי לא מעט כאלה.

עכשיו מה שמעניין במה שקרה ביום רביעי – יום ה(לא) ספינים הגדול – הוא שבעצם יצאו כל כך הרבה ערימות של חרא החוצה, שאני ממש חושב שהם נורו ללא שליטה וללא יד מכוונת. למעשה זה היה תוצר של ׳מה קורה כשאוספים מהרחוב חבורה של משוגעים ונותנים להם לעשות מה שבא להם אחרי שאומרים להם שיש להם כוחות על׳ או משהו בסגנון הזה, בזמן שהתקשורת צמאה כל כך למשהו עד שהיא מוכנה לשתות פיפי חם עם קשית. 

האופוזיציה במקביל גם פיזרה לא מעט ׳ספינים׳. ומה שהיה מדהים ולא מפתיע זה שגם האופוזיציה עשתה עבודה גרועה מאוד ולא מתואמת בנושא. כרגיל. רק שהפעם בגלל שכל הספינים (אלף אלפי לכאורות) הללו היו באותה רמה פחות או יותר, זה הכול נהיה מעין רעש רקע מוזר ולבטח לא מנוהל.

אני רגע עוצר לסוגריים ארוכים על מהי הוועדה לבחירת שופטים בכלל? להבדיל ממה שמניחים (לאור הקושי הרב שבלייצר את הוועדה הזו ולא מעט כן ספינים שנורו בחודשים האחרונים מהמחסנית של ביבי ובניו) מדובר בוועדה ציבורית שמטרתה למנות שופטים רבים מאוד במדינה, לא שופטי עליון בהכרח בשום צורה. אחרי שבמשך שנים ארוכות היו טענות מימין על חוסר איזון במבנה הוועדה, פעל שר המשפטים בממשלת מטעם הליכוד בזמנו, גדעון סער, על מנת לאזן את הוועדה. הוא עשה צעד בעיני חסר תקדים באיכותו – הוא בעצם הביא למצב ששופטי עליון לא יוכלו להתמנות ללא רוב מיוחס כלשהו, כזה שאומר שבעצם תמיד תצטרך להיות הסכמה רחבה סביב זהות השופטים.

במילים אחרות, אם בוועדה ישנם תשעה חברים, יש צורך בשבעה על מנת למנות שופט עליון, כלומר לא ניתן למנות שופט עליון שהוא שליח של הקואליציה בלבד – הוא חייב להיות מקובל גם על נציגים אחרים בוועדה, אשר ברוב המקרים זה אומר עם על מי שאינם בהכרח בדעה הפוליטית של השלטון. וזו נקודה חשובה – כי תפקיד השופט הוא תפקיד מאוד מאוד מורכב מבחינה מוסרית בחברה דמוקרטית. לשופט למעשה יש את הזכות לשלול זכויות מאדם אחר לטובת הכלל. זה בכלל לא מובן מאליו – וזהו המנגנון שאנו מבינים כחוק. אם אדם עובר על חוק, ייתכן ותהיה כלפיו סנקציה הכוללת לקיחת רכוש (קנס), פגיעה בחופש התנועה (מעצר או מאסר), פגיעה בחופש העיסוק (שלילת רשיון כלשהו) או דרישה לעשות דברים שאינו רוצה בהם (צווי עשה למיניהם, או אפילו עבודות שירות). 

במצב של פיצול וקיטוב חברתי ופוליטי עמוק, בדיוק המצב בו אנו נמצאים כיום, באה עם הכוח הזה סכנה רבה. טענות לפוליטיזציה של המערכת המשפטית עלולות לגרום לאובדן מוחלט של חלקים בציבור את הכבוד למערכת החוק, שכן החלטות שיפוטיות לא צודקות עלולות להיתפס ככאלה שנובעות מפעולה פוליטית ולא מפעולה של שיפוט מוסרי. וכשדבר שכזה קורה – החברה נמצאת בסכנת התמוטטות. על כן יש צורך אמיתי בהבאה של שופטים מאוזנים ומתונים שמוסכמים על ידי כלל נציגי הוועדה ככל הניתן, ויש חובה בהבאת הקול של נציגי האופוזיציה, שכן חרף היות האופוזיציה אופוזיציה, מדובר על קרוב לחמישים אחוז מהציבור. הציבור הזה אמנם איבד את יכולת ההשפעה על מדיניות הממשלה – אבל לא איבד את אזרחותו או את זכותו להשתתף בחיים האזרחיים שלו באופן שבו לא ירגיש מאויים רק עקב דעתו הפוליטית.

עצם המחשבה להוציא את הוועדה לבחירת שופטים מהאיזון המר הזה שאליו היא שואפת, היא מחשבה פירומנית ומוטרפת, מעין הפעלת כוח מוגזמת ומיותרת של הגוף השולט במטרה למוטט את רוחו של המפסיד. כי אי קבלה של מערכת המשפט משמעה אי קבלת החוק – זו תופעה שממוטטת חברות, ואנו כבר רואים ניצנים לה כיום: אם ניקח למשל חלקים בעדה החרדית שלא מוכנים לקבל את מערכת המשפט ועושים דין לעצמם בכל הנוגע לטיפול למשל בעבירות מין, אלימות או רכוש, או מצד שני אגב את החילונים אשר לא מקבלים את מערכת הדין הרבנית (שהיא הדין הפורמלי לענייני נישואין למשל) ומתחתנים בנישואים אזרחיים או בהסכמים כאלה ואחרים – מה שסביר להניח גורם לחוסר נחת אצל חרדים רבים השומעים על כך. 

במילים אחרות, אם מישהו רוצה לפורר עוד יותר את המארג החברתי הקיים, יש לו כלי – פגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. עכשיו בליכוד קרה דבר מעניין מאוד ביום רביעי – שלושה מסלולי פעולה מקבילים ולא מסונכרנים: ביבי שפעל במסגרת הדחיינות הרגילה, ובעצם העדיף לא להכריע ולדחות את ההחלטה, חלקים מהליכוד שרצו לכבד את המסורת ואת ההסכם עם האופוזיציה ולבחור הן נציג מהאופוזיציה והן נציג מהקואליציה, וחלקים מהליכוד שרצו לדפוק את ההסכם המדובר ולבחור שני נציגי קואליציה על אפם ועל חמתם של כולם, ובכך בעצם לפרק את המשא ומתן בבית הנשיא. מספיק לראות כמה נציגי קואליציה בכלל העמידו את עצמם לבחירה למרותתתתת ההסכמים הקואליציוניים של הליכוד עם עצמה יהודית ועם יתר המפלגות על זהות הנציג בוועדה לבחירת שופטים, וגם עצם זה שטלי גוטליב לא הייתה מוכנה להסיר את המועמדות שלה. 

כלומר מבחינת נתניהו (הדי מסכן בשלב הזה), יש כל כך הרבה קלפים סותרים ביד שבאמת לא נראה שהיה לו מה לעשות. ומתוך המקום הזה של איבוד השליטה, גם ראינו את מופע האימים הלא מסונכרן בעליל של חברי כנסת שקיבלו לפתע במה – ומתוך מקום של חוסר ציות, וגם חוסר ידיעה או הבנה של הסיטואציה בכללותה, פשוט רצו לכל מיקרופון ונתנו את שתי דקות התהילה שלהם לכל כתב שהיה מוכן לשמוע. ועל זה נאמר – לא היה ספין כי לא היה ספין, כי לא היה מי שינהיג ספין, כי אם היה מי שהיה מנצח על הספין זה לא היה נשמע כמו תזמורת כלי קשת של ילדים בכיתה ד׳ במתנ״ס בקרית אונו שמכוונים את הכלים לקראת הרסיטל הראשון שלהם בחיים. מה שקיבלנו ביום רביעי היה בליל של שטויות.

עכשיו אם מסתכלים על המצב הנוכחי של ביבי אז הוא בעצם די סונדל על ידי חבריו לקואליציה – שעשו מהלך מרהיב בקיצוניות ובטירוף שלו. הם פשוט לקחו (או שדדו) לביבי את הקלף היחיד שהיה לו לרגע מול האופוזיציה. ביבי דיחיין (בעבר) את ההחלטה על הוועדה. הוא ניסה להביא אותה להכרעה עוד חודש, כלומר לקבל עוד זמן, ויחד עם הדחייה הזו להצליח להשיג אולי עוד כמה דברים במשא ומתן המתנהל, או לפחות לגרום לזה שהמשא ומתן הזה יוכל להמשיך לנצח (בדיוק כמו ההכרעה לגבי גבולות המדינה). וכעת אין לו קלף מיקוח כי האופוזיציה כן הצליחה לבחור נציגה לוועדה פשוט כי היו לביבי מתנגדים אנונימיים בתוך הליכוד. ואלו חדשות מזעזעות לכולנו. זה מצב שאין בו מרוויחים, למעט חבורה של צבועים חולי כלבת, קיצוניים ביותר, שביבי פשוט לא הצליח להשתלט עליהם, יריב לוין וחבורת העליזים. הם כולם – במקרה הזה כמעט כל הליכוד – בא ואמר אנחנו לא מקבלים את הדחיינות הזו, נורא בא לנו להכריע רגע. אנחנו רעבים. וברגע הזה הליכוד פשוט התפצל לשתי מפלגות, ששתיהן לא מונהגות על ידי ביבי.

אז אם חוזרים ליד של ביבי במשחק פוקר הזה, הוא הרוויח לא מעט אינפורמציה לגבי מצבו הפנימי הגרוע בתוך המפלגה, וקיבל שיעור חשוב על למה לא כדאי לעבוד עם פסיכופטים לא צפויים מצד אחד וגם איך נקמה מוגשת קרה ואנונימית מצד שני, אבל הפסיד קלף פוטנציאלי מאוד חשוב שהיה לו מול האופוזיציה – כי האופוזיציה בשלב הזה כבר הצליחה להכניס את הנציג שלה לוועדה. והופ – אנחנו במצב אולי הכי מסוכן שהיינו בו מאז נוצרה ממשלת הגועל הזו – כי בעצם מה אתה עוד יכול להרוויח? הפסדת כבר. האופוזיציה בחרה את הנציג – לך, ביבי, אין כרגע כלום במשא ומתן מולם. עכשיו לכאורה אתה לא במקום נורא שונה מהמקום שאליו גם ככה היית אמור להגיע אם היית פשוט מכבד הסכם, אבל היו לך בבית אנשים שלא היו מוכנים שתממש את ההסכם הזה, והינה יצא שמימשת את ההסכם – בלי שמיצית את זה או זכית באמצעות זה במשהו (כי מבחינת האופוזיציה אפילו לא התכוונת לממש, אז בכלל יצאת אפס) – וגם נשארת עם אויבים מבית ויצאת מופסד מולם. 

ואני אומר שזה מצב מסוכן מאוד לא סתם – כי כרגע בהיעדר קלפים נוספים בשרוול השאלה היא עם מי ביבי הכנוע ימשיך – עם האופוזיציה לכיוון של הסכם או עם הקואליציה שלו לכיוון של פיצוץ. ואני חושב שכרגע לפחות מבחינה סטטיסטית, ההכרעה של ביבי צריכה להיות ללכת עם הבית, בעיקר כי בצד השני פשוט לא מבטיחים לו כלום (חוץ ממשפט ותקווה שהוא ייעלם מהחיים הפוליטיים), בזמן שבצד ״שלו״ מוכנים להמשיך לקבל את מלכותו כל עוד ייכנע לעוד ועוד לחצים שמטרתם לפגוע בשלמות החברה הישראלית (באמצעות ייבוש והרחקה של הצדדים הליברליים בה). ה״חברים״ הפוטנציאליים של ביבי בביתו שלו הם האנשים הקיצוניים ביותר שאי פעם שיחקו בפוליטיקה הישראלית, והם אנשים שפשוט לא אכפת להם אם המקום הזה ישתנה ויהפוך את עורו (ויפה שעה אחת קודם מבחינתם) ויהפוך להיות מדינת הלכה משיחית. הם הוכיחו כמה לא אכפת להם בעצם הפעולה עם הוועדה לבחירת שופטים והניסיון שלהם ללכת מאחורי הגב ולדפוק את הבחירה של אלהרר. מצידם שכל מי שלא מעוניינים במדינה הקיצונית שהם רוצים לבנות פה – שילך לעזאזל. הם אומרים את זה במילים וגם במעשים.

במצב שבו יהיו בשנה שנתיים הקרובות בחירות נוספות, ושוב תיבחר אותה הממשלה, נדמה לי שלרבים מאיתנו לא יהיה מה לחפש כאן יותר. ובל נשכח שהמהירות שבה הם הורסים פה כל חלקה טובה היא מטורפת ושוברת שיאים. יש כאן גם תופעה שאין לי אלא להגדיר כיפה, והיא שנוצר פה עם חדש. או לפחות לראשונה לעם הישראלי נוצרה זהות וקבלה עצמית של זהותו. והעם הזה, בדומה לעמים אחרים בעולם, יכול בקלות למצוא את עצמו עושה את מה שהוא היה רגיל לראות פה בגבולות המדינות בלבד – עבודה זרה. ולא במובן של השתחוות לבעל ולאשורה, אלא במובן של קהילות ענק של ישראלים שיתהוו ויתגבשו במדינות אחרות – מפורטוגל דרך ספרד, מברלין ועד יוון, לתאילנד ואף לאוסטרליה, שלא לדבר על ארצות הברית. הישראלים עלולים למצוא את עצמם פזורים כמו תאילנדים, טורקים, רומנים וכו׳, בקהילות ענק, בהן השפה והתרבות השלטת יהיו הישראלית.

זו אגב קצת הסיבה שהמחאה הזו שיש כרגע בכלל קורית ומצליחה. כי מסתבר שיש פה עם שנוצר, ושיש לעם הזה רצון לשמר את חירותו בסביבה ההולכת ומתהדקת הזו. והעם הזה הוא העם הישראלי. והוא עם המובחן מהעם היהודי. אלו שתי ישויות לאומיות שונות. וזה כמובן מה שמסביר גם בין היתר את השיח החזק המתקיים על פיצול ועל יצירה של שתי מדינות. ביבי למעשה צריך להכריע הכרעה לגבי עצמו – האם הוא ישראלי או יהודי, האם הוא ראש ממשלת ישראל או ראש ממשלת יהודה. ומה שבכלל מעניין בעיני זו העובדה שביבי עד כה החזיק את הכוח הפוליטי שלו קצת בזכות זה שהוא רוקד על שתי החתונות, אבל הרבה יותר בגלל הקריצה שלו דווקא לישראלי (!). הוא התוצר של הישראלי. הוא הגבר הישראלי, האשכנזי הלבן והעשיר, שפתוח לעולם ויודע אנגלית נפלאה, ומבין טכנולוגיה, ויצירתי ויזם, ומצד אחד ערמומי ומצד שני כוונותיו טובות והוא חזק, כלומר ממש אפשר להבין מאיפה ביבי שואב את הכוח שלו – הוא הוא המייצג את הישראלי, הוא האידאה הישראלית בשר ודם. ועכשיו הוא נאלץ פשוט לבגוד בו – בישראלי – ובעצם לבגוד בעצמו.

השאלה החשובה היא מה, איך ואם האופוזיציה תציע לו עכשיו. ובדיוק בגלל השאיפה של ביבי לבגוד בישראלי, האופוזיציה בעצם לא תוקפת את ביבי. או לפחות תוקפת אותו עד לגבול מסויים, ובטח מוסכם, כלומר תקיפה שנחשבת לא ברוטלית. אני ממש לא אתפלא אם גבולות האש הוגדרו היטב, כי אני לא חושב שבאופוזיציה רוצים להשאיר את ביבי ללא חבל הצלה – והוא ממש יודע את זה. עכשיו השאלה היא אם הוא ייקח את חבל ההצלה הזה או לא, עד כמה שהחבל הזה קיים בכלל, היא שאלה שמאוד חבל שלביבי אין שום יכולת להתמודד איתה, כי הוא באמת קבור במשפט שלו עצמו ומכלה את זמנו בהשתלטות על כל מיני סוררים. לא יכול היה להיות טיימינג גרוע יותר לעדות של מילצ׳ן מאשר השבועות הקרובים, למעט הצ׳ופר הקטן שקיבל ששרה עפה לו מהפנים כדי להפחיד את העד בלונדון, מה שייתן לביבי אולי איזה רגע של נחת ויחד איתו יכולת לקחת החלטה רציונלית ואמיצה. מי יודע, אולי ביבי יפעל בצורה מאוזנת מתוך הבנה שהאדמה בוערת?

לא סתם אני כותב את זה, הרי אפשר כבר כרגע לחזות בצורה ממש מדוייקת את עוצמת הפגיעה של האירוע המתגלגל שמשתווה בקלקלתו רק לשלטון של סקאר והצבועים במלך האריות. כי הרי ביבי יודע, ורבים בסביבתו מבינים, שהפגיעה בתמ״ג הישראלי ניתן לחישוב. מדובר במיליארדים של שקלים שפשוט הלכו. ירדו לטמיון. יש פה צמיחה כלכלית פוטנציאלית שפשוט בוטלה – ולא תשוב, בטח לא למספרים שהייתה אמורה להיות בהם. השקעות כלכליות שלא יגיעו, אלפי אם לא עשרות אלפי ישראלים החיים בחול, אם כאקדמאיים ואם כרילוקיישניסטים זמניים, שפשוט הכריעו בחודשים האחרונים שלארץ הם לא ישובו. והאנשים האלה, שהיו אמורים לשוב הנה, הם חוד החנית של הכלכלה, או לפחות הכלכלה עליה ישראל התבססה בשני העשורים האחרונים. אנחנו מקבלים בפועל את מה שהימין המשיחי רצה מאוד, אבל ביבי – הימין הכלכלי – לדעתי ממש לא רצה, וזה שה״ישראלים״ פשוט יעופו מפה. ביבי יודע, להבדיל מחוטבי העצים שסביבו, שאי אפשר ממש בלי הישראלים, מכל הסיבות הידועות.

וזה לוקח אותנו לנקודה אחרונה וחשובה שממש מעניין להיכנס אליה בעיני – והיא החרדים. כי בעצם נדמה שהאינטרסים של החרדים שונים מכל מה שקורה ומכל מה שאנחנו רואים פה כרגע, ובכלל לא נכנסו לחישוב של זה. ולמה? כי בעצם הרווחה של החרדים הייתה תלויה ולנצח תהיה תלויה (באשמתם הבלעדית אגב) בהצלחה של ישראל הישראלית. והישראלים, כמו הצפרדעים רגילים לשחות במים החמים לכדי רותחים הללו, ולא מודעים לטמפרטורה של המים ולקצב ההתחחמות שלהם. אבל בהמשך למשל נוצר כרגע מצב שעבור החרדי, כל חרדי, הוא מסוכן ביותר – נשארו מעט מדי מים בסיר. ומה שקורה כשיש מעט מים בסיר – זה שמה שמבשל את האוכל זה האדים. וכל מי שמבשל, או חובב פיזיקה, יודע שאדים מבשלים בעוצמה אדירה פי כמה וכמה ממים נוזליים. יכולת העברת האנרגיה של האדים היא משמעותית גבוהה יותר. ואם עד כה חווינו התחממות איטית ולא מורגשת – כלומר זחילה איטית לתוך הכיס שלנו ופגיעה באיכות החיים שלנו, אשר אולי היינו מודעים אליה אבל לא היינו מספיק אכפתיים לה, כי כיף לנו וכי אנחנו אוהבים את המקום הנפלא הזה (בלי שום ציניות) – אז פתאום הבישול הפך להיות אידוי, וכולם חוטפים את הכאפה של החיים. כי פתאום דברים נהיים נורא ברורים, ופתאום מתחיל מיתון, ופתאום המשכנתא נורא יקרה, ופתאום כל הוצאה נספרת – ופתאום שאלת המיסים הופכת לשאלה שאנשים מתחילים לתהות לגביה.

החרדים יודעים היטב שצניחה בגביית המיסים תוביל לפגיעה ישירה בהם, משום שהנפגעת המיידית מירידה במיסים זו מדינת הרווחה עליה חלקים רבים לא יצרניים בחברה החרדית מבוססים (וכן, אני מודע לכך שלא כל החברה החרדית היא כזו, זה באמת לא משנה כי המספרים מדברים בעד עצמם). והפגיעה בכספי המיסים תגיע גם תגיע – וממספר מקומות. ראשית המיתון והיעדר הצמיחה, אשר יובילו לרגיעה בצריכה, ואיתה פגיעה בגביית מיסי הרכישה כמו המע״מ ומכסי הייבוא. שנית, יוביל המיתון לסגירה של עסקים ולעלייה באבטלה, שיחד עם שינויים טקטוניים בהייטק בעולם עלולים להשפיע עלינו מאוד – ומאוד לרעה. שלישית, העובדה שכל ישראלי בעל כסף שיימאס לו לשלם מיסים גבוהים פה ימצא את הדרך לעשות זאת – פשוט כי אנשים עם כסף בדרך כלל מוצאים דרך להימנע מתשלום מיסים. הפרצות קיימות – ואנשים יתחילו להשתמש בהן יותר ויותר, גם אם זה אומר להעביר כספים או חברות לחו״ל. 

האדים האלה עושים כוויות. זה מורגש חזק. ולחרדים אין שום אינטרס שזה יקרה. אבל זה כבר קורה. וכמה זה מסוכן להם – או הו. ולכן הם העבירו עכשיו את החוק שאסור להסית נגד חרדים. כי הם מבינים שקורה פה משהו שמאוד יכול לסכן את המעמד החברתי והכלכלי שלהם. אז הם משקשקים. ואם זוכרים שהחרדים הם גם לא ממש לאומנים, ומשיחיים בטח שלא. הזרמים המשיחיים די מוקצים בתוך העולם החרדי. וזה הופך את היחסים של החרדים ושל הסמוטריצ׳ים המשיחיים ליחסים מאוד מוזרים, שנדמה לי שש״ס היא מפלגה לאומנית כי הסיתו את הציבור שלה – כלומר טפטופי הרעל מימין חלחלו לציבור שלה והמפלגה עצמה נאלצה להתיישר עם הציבור שלה בנושא הזה למרות שזה לא היה בדי.אנ.איי שלה, ונוסף על כך זה שייתכן שהם גם קצת העתיקו טכניקה כי הבינו שהחזקה בדעות לאומניות עוזרת כשמנסים לשלוט באוכלוסייה יחסית ענייה (כפי שיודע כל דיקטטור בעולם). ובהתחשב בזה שזו חברה שיחסית מאוד קל להנדס לה את התודעה, כי הממשקים של החברה החרדית עם העולם החיצוני מאוד מוגבלים – יחסי שלטון-עיתון (ללא הון, פשוט כי אין), כלומר שליטה של הפוליטיקאים החרדים בעקיפין על המדיה של העולם החרדי (בין אם עיתונים או פשקווילים או אתרי אינטרנט או מספרי טלפון לעדכונים) – קשה לי לראות איך לא מנצלים את זה. 

אבל אם נחזור לעניינו, אז החרדים יהיו למעשה אחד הקורבנות הראשונים של התהליכים הכלכליים שבוקעים מתוך המהלכים השלטוניים, והדרך שלהם להילחם בכך היא לחוקק חוק נגד הסתה נגדם, כאשר החוק הזה לא יעשה הרבה חוץ מלהפנות אליהם עוד יותר את הזרקור, כי בואו – על ראש הגנב בוער הכובע. יש דרכים טובות בהרבה שיכלו לפעול בהם. כי אם כבר הם היו רוצים להרוויח בחזרה את מקומם, היה הרבה יותר נכון מבחינת החרדים לקחת את תפקיד המגשרים. הם יכלו לקחת על עצמם את תפקיד הגישור בין הימין הלא מושחת (לפיד/גנץ) לבין הימין המושחת (ליכוד). אני חושב שהיחידים שיכולים במובנים מסויימים לגשר ולהציל את המצב לכאורה, ואם הם יעשו את זה הם ייתפסו כסוג של גיבורים שהחברה תודה להם, והם סביר להניח יצליחו להסית את הזרקור מעליהם לפחות לכמה שנים טובות. כלומר אולי דווקא אם החילוני ירגיש שהוא חייב לחרדי את ההצלה של הרגע האחרון הזאת, תהיה תחושה שיש כאן מקום לחיים משותפים והרמוניים. החרדים בעיניי מחזיקים בקלפים טובים ומשחקים לא טוב.

בכל מקרה אם זה לא היה ברור אז המערכת הפוליטית נמצאת באיזה דדלוק – סוג של מאזן אימה שבו אף אחד לא יכול לעשות שום מהלך – לא הימין של ביבי ולא הימין-מרכז של גנץ ולפיד. אולי לחרדים יש הזדמנות לשנות זאת. נדמה לי שכל עוד החרדים לא מבצעים מהלך פוליטי אמיתי מצבם מתדרדר, כי ככל שאני חשוף למדיות החברתיות נדמה לי שיש יותר ויותר קולות שתוקפים את החרדים ואת אורח החיים החרדי, וככל שהקולות האלה יגברו יהיה לחרדים יותר קשה לעצור אותם, ואני לא בטוח שמהרגע שהסטטוס קוו הזה יישבר יהיה אפשר להחזיר אותו אחורנית. 

אני באופן אישי מאוד חושש שהמצב לא ייפתר בבחירות הבאות. אני לא ממש מאמין שתיבחר פה שוב בשנים הקרובות ממשלה קיצונית משיחית, או לפחות אני רוצה להאמין שהפדיחה הזאת תמצה את עצמה מהר, אבל בהינתן ולא – אני חושב שהסיכוי של הישראלי הליברלי להמשיך לחיות פה קטן בצורה משמעותית ביותר. התוצר של זה יהיה ירידה מסיבית מהארץ כשלצידה משבר כלכלי נדל״ני, כי אני לא חושב ששוק הנדל״ן המעוות שיש פה ימשיך להתנפח כאשר הישראלי ירגיש חוסר חיבור לארץ הזו, ואחרי שישראלים פשוט יקחו הכול ויעזבו, או ינטשו פה נכסים במקרה קיצון. ולמשבר מהסוג הזה, שיש לו השלכה על כל המערכת הכלכלית והבנקאית, אף אחד לא ערוך וכולם יאכלו פה וואחד חרא. זה אולי הרגע שבו תקום פה מדינה אחרת – פלסטינית ישראלית די דמוקרטית – קצת כמו שיש עכשיו אבל קצת יותר מאוזנת, ומדינה נוספת יהודית פלסטינית לצידה, עם קסטות מובחנות ושושלת מלוכה שחושבת שהיא מרכז העולם. כל זה יחד עם אולי כמה גלי הגירה ייצרו כאן סלט מעניין וסדר מדיני אחר לגמרי ממה שיש כאן היום, אבל זה כבר בגבולות המד״ב והפנטזיה. 

האמת היא שהרבה זמן אני מתלבט בכלל אם לכתוב ומה לכתוב על כל מה שקורה.

החלטתי לכתוב משהו גם כי אני מרגיש שיש בשיח היום הרבה בלבולי שכל ומעט התייחסות לעיקר.

וגם כי רוב המידע מגיע לאנשים מהטלוויזיה, ובטלוויזיה אין מה לעשות מאוד קשה לייצר דיון עומק:

צריך להתקדם כל הזמן, 

להביא מידע חדש, 

קשה לטחון את אותן עובדות שוב ושוב, כי זה לאבד רלוונטיות.

לכן כמדיום צריך להיזהר מהטלוויזיה – 

לרוב כתבות, מאמרים ופודקסטים יעשו עבודה טובה יותר.

אבל נשים זאת בצד, זו רק עצה.

אני גם כותב כי אני שם לב שהאופוזיציה לא מספרת את הסיפור האמיתי בכלל.

שימו לב שהמערכת הפוליטית היא מערכת מבוססת קמפיינים – מושג מתחום הפרסום.

בעולם של קמפיינים, התוכן נבחר על פי הסנטימנט/הרגש הקולקטיבי של הציבור שאנחנו רוצים להגיע אליו.

אבל זה עולם מאולץ, שבו יכול להיות שהסנטימנט של הציבור (ציונות, רק לא ביבי וכו׳) בכלל לא קשור לסיבות האמיתיות לשינוייים שקורים. כלומר התנועה הפוליטית בוחרת במסרים שהיא יודעת שידברו אל קהל הבוחרים שלה במקום להצביע על עובדות או מעשים שפחות מעוררים רגש.

זה יוצר מצב נוראי שבו מנהיגי הציבור יודעים או יכולים בכלל להצביע על האויב של הציבור אותו הם מייצגים, אוייב שבכלל פועל בגלוי ומשתין על כולם מהמקפצה.

מה בכלל קורה

דבר ראשון אני רוצה לפרוט את המהלך המשפטי חקיקתי שקורה כעת, ואני ממש אנסה לפשט ככל הניתן:

כרגע על השולחן ישנם ארבעה מהלכים שצריכים לעניין אותנו

פסקת ההתגברות, 

הוועדה לבחירת שופטים, 

הגבלת הכוח של בית המשפט העליון 

ושינוי מהות היועצים המשפטיים

אבל מה זה אומר בעצם?

פסקת ההתגברות היא חקיקה שמשנה קצת את האופן שבו חוקים עובדים. 

היא אומרת שלמעשה גם אם החוק ״אינו חוקי״ – הוא יכול להיכנס לספר החוקים, אם הכנסת רוצה בכך. (ההליך – חוק מחוקק, בית המשפט מבטל את החוק, הכנסת מחוקקת את החוק מחדש כך שלא יוכל להתבטל שוב)

מה זה אומר חוק לא חוקי? נניח חוק שסותר חוק אחר, בדרך כלל הכוונה לחוק יסוד.

למשל: אם יחוקק חוק שאומר שכל משפחה חייבת לימול את הבנים שלה, אז אם הכנסת תרצה בכך החוק הזה ייכנס גם אם הוא סותר חוק כמו כבוד האדם וחירותו או חוקים אחרים.

היופי (לכאורה) בפסקת ההתגברות זה שאפילו לא חייבים להגיע לבית המשפט כדי שיביע את דעתו ורק אז להעביר את החוק – אלא אפשר פשוט לחוקק חוק ולהוסיף לו פסקה שאומרת שבחוק הזה אסור לגעת – והופס – החוק הופך להיות בלתי שפיט.

אוקי, יגידו המלעיזים, אם ככה, אם יש סתירה בין חוקים, אז הסוגיה בכלל הופכת לשפיטה. 

אם אני לא רוצה לימול את הבנים שלי, אני צריך ללכת לבית משפט, לא כדי שיבטל חוק כזה או אחר

אלא כדי שיכריע בין שני חוקים שסותרים אחד את השני במקרה שלי.

וכאן מגיע חלק 2 – הוועדה לבחירת שופטים:

להבדיל ממה שאולי חושבים, הוועדה הזו לא בוחרת רק את שופטי העליון אלא את כל השופטים.

הממשלה רוצה לשנות את הרכב הוועדה הזו:

ככה במקום שזו תהיה וועדה מאוזנת שכוללת נציגים של הכנסת, הממשלה, מערכת המשפט וכד׳, תכלול בעיקר נציגים של הממשלה – כך שגם אם ישנה התנגדות או חוסר הסכמה הכוח של הממשלה בוועדה יגבר.

הוועדה אגב אוזנה לאחרונה ממש על ידי גדעון סער שיצר בה מצב מאוד יפה, שבו רק הסכמה בין כלל חלקי הוועדה יכול להביא לבחירת שופט – מצב שבו וודאי שייבחרו שופטים מאוזנים.

אבל מה קורה אם השופטים שנבחרים הם כולם קשורים פוליטית לקואליציה?

אז הסוגיה של מילת הילדים שהופכת לשפיטה – תישפט כנראה על ידי שופט מטעם,

ובמצב זה, אלא אם מדובר באדם בעל עמוד שדרה חזק במיוחד, סיכוי גבוה שהאזרח הקטן יידפק.

כדי שלא יישארו חלילה חורים הממשלה החליטה לטפל בעוד שני חסמים אפשריים לכוח שלה:

האחד הוא היועצים המשפטיים

השני הוא הכוח החוקי של בית המשפט העליון

היועצים המשפטיים הם אנשי מקצוע שתפקידם לייעץ לשרים לגבי ההיתכנות המשפטית של מהלכים שלהם.

אם למשל שר רוצה לבצע רפורמה שדורשת שינויים חוקיים או כזו שאינה שוויונית – אמור לבוא איש מקצוע ולהגיד לו (אני בכוונה לא משתמש בלו/לה כי בואו, הממשלה הזו די זכרית) – הרפורמה הזו בעייתית/דורשת שינוי/סותרת את מהות החוק וכו׳ וכו׳

השינוי שהממשלה דוחפת אליו הוא שהיועצים המשפטיים ייבחרו כמשרות אמון, כלומר ישרתו את השר הממנה ולא את החוק (וכשאני אומר את החוק אני מתכוון אליכםן – האזרחים).

במצב זה יועצים משפטיים ישמשו רק כדי להצדיק מהלכים ולא יחסמו שינויים בעייתיים.

לגבי בית המשפט העליון:

אז על פי רוב בית המשפט העליון היה המקום אליו פונים כאשר החוק אינו ברור דיו לגבי סוגיות מסויימות, במה שידוע בכינוי בגץ – בית דין גבוה לצדק. 

במהותו הזו (זה אגב לא התפקיד העיקרי של בית המשפט העליון) מטרתו היא לקבוע אם דבר מה הוא צודק או לא. למשל אם המדינה עשתה עוול לאדם, אם מישהו נעצר שלא כדין, אם רכוש נלקח ממך ללא הצדקה וכו׳

(ממליץ לקרוא את הערך על בג״ץ בויקיפדיה הוא מאוד מעניין)

במהלך החקיקה הנוכחי בעצם רוצים לסרס את בג״ץ ולא לאפשר לו: 

א. לבטל חוקים גם אם הם סותרים חוקי יסוד אלא ברוב מיוחס מאוד 

ב. להשתמש בעילת הסבירות

מהי עילת הסבירות? זהו מה שאנחנו עלולים לכנות גם השכל הישר

האם פעולה/חקיקה שלטונית לוקה בחוסר סבירות, כך שגם אם אין חוק מפורש, אף בר דעת לא היה מקבל אותה.

המינוי של דרעי לשר הוא דוגמה מעולה לזה:

האם ניתן למנות לשר אדם שהורשע בפלילים פעמיים? אדם סביר, לפי בג״ץ, יגיד שלא, וכך פסקו חלק מהשופטים.

הרפורמה באה ואומרת – זה לא בסמכותכם להחליט מה סביר ומה לא. 

אם לסכם אז בעצם באה הממשלה ואומרת – אנחנו רוצים לבטל את מנגנוני הריסון ואת הבלמים שיש עלינו.

עד היום מערכת המשפט הצליחה לרסן את המחוקקים –

אבל אנחנו לא מאמינים שצריך את הריסון הזה – להיפך, אנחנו רוצים לעשות מה שבא לנו,

גם אם הוא פוגע בחלק מהאוכלוסיה וגם אם הוא סותר את יתר החוקים.

זה שינוי משטרי – מפני שחלק ממה שהופך דמוקרטיה לדמוקרטיה זו ההבנה שזה שיש רוב נבחר, לא אומר שהרוב יכול להשתולל ולעשות כל מה שבא לו, כי זה עלול לפגוע במי שלא מיוצגים על ידי הרוב הזה.

מערכת המשפט היא חלק ממערכת של איזונים שמטרתה להבטיח התנהלות תקינה של המדינה אל מול אזרחיה/נתיניה/כבושיה.

אם הממשלה מחוקקת חוק שפוגע באדם או קבוצה – אין לאדם הגנה מפני החוק. החוק הוא חוק.

הגוף היחיד שיכול להגן על האדם או על הקבוצה הוא בית המשפט העליון. מבחינה זו לגוף המחוקק יש כוח אדיר. חוק יכול להיות מחוקק ולשנות את המצב האישי או הכלכלי של כל אדם. היה וחוק כזה מחוקק ואין יכולת לאדם לבקש הגנה מפני החוק על עצם חוקיותו, ואם השופטים הם שופטים מטעם – אז לא נותרו הגנות לאדם. זה מצב של חוסר יציבות עבור הפרט אבל גם עבור החברה.

זה מדאיג כי הריבון (מילה מכובסת לכנסת) יכול להתעמר באזרחים, וכשרואים מי הוא הריבון וכמה כוונותיו ״טהורות״ החשש רק מתעצם.

אז זה לגבי בכלל מה קורה.

למה זה קורה

עכשיו השאלה השניה שעולה היא למה כל זה קורה –

חלק ממה שמטריד פה זה שגם בתקשורת וגם באופוזיציה לא ממש טורחים להצביע על המציאות, אולי כי היא כל כך בולטת. אבל האמת היא שכל הדבר הזה בכלל לא קשור לנתניהו.

נתניהו הוא פשוט ההזדמנות הגדולה של הימין המשיחי לבצע שינויים שיוכלו להביא לשינויים הרבה יותר עמוקים במבנה המדינה.

אבל הוא לא מקור החוקים האלה.

ביבי הוא חמורו של משיח. 

והמשיח הוא הציונות הדתית – תנועה משיחית אשר קרובה יחסית ליהדות, ומייצגת ציבור שרואה את הציונות ואת המפעל הציוני ככלי שיוביל לגאולה – הלוא היא מדינה יהודית.

חשוב לדעת את זה – כי לא נוטים לדבר על זה – אבל לתפיסתם הציונות היא כלי שאלוהים נתן לדתיים כדי שיוכלו לרכב עליו לקראת הגאולה. 

מבחינה הזו אגב ביבי הוא באמת לא יותר מכלי – הכלי שמאפשר לקחת את הישות הציונית החילונית ולהתחיל להפוך אותה לישות דתית – כלומר לכזו שמשלבת בתוך חוקיה את חוקי היהדות. 

הקשיים המשפטיים של ביבי גרמו לו לפעול נגד מערכת המשפט וליצירת דה-לגיטימציה לכל המערכת. כל מצבו המשפטי של נתניהו מעניין את הציונות הדתית כקליפת השום. מבחינתם שלטונו ורצונו לפגוע במערכת המשפט זו הזדמנות פז לבטל את החלק הציוני-חילוני שכרגע עומד חוצץ מול שינויי חקיקה שסותרים את חוקי הצדק האוניברסליים.

למשל – גאולת הארץ – שמשמעותה לקיחת אדמות מידי פלסטינים – סותרת את הזכות לקניין. אם הסוגייה הזו, ובכלל סוגיית סיפוח השטחים והפיכתם לחלק לממדינת ישראל הריבונית – הייתה נופלת היום בפני בית המשפט העליון סביר להניח שחלקים ממנה היו נחסמים על מנת למנוע עוול או גזל.

אבל ביטול כוחה של מערכת המשפט בעצם מאפשר גם חקיקה וגם פעולות אשר סותרות את הצדק האוניברסלי, לטובת הצדק הלאומי או החוק היהודי. 

לכן מצחיק מאוד לראות את האופוזיציה ממשיכה להצביע על ביבי כעל אשם במשהו. הוא בסך הכול כלי – כפי שתמיד היה אגב – בובה על חוט של מי שמפעיל אותו באותו הרגע. וכרגע מי שמפעילים אותו הם בני הציונות הדתית כחלק מיצירתם את המדינה היהודית שהם עורגים לה. 

צר לי לבשר אבל כולכם הציונים הייתם כלי בדרכם, וכנראה שכבר אין בכם ממש שימוש.

לכן בכלל לא מפתיע לראות את הסנטימנט הציוני פורח כעת – כל דגלי ישראל המתנופפים הללו. זוהי שירת הברבור של הציונות החילונית שהבינה שאיבדה את תוקפה ותחדל להתקיים בעוד זמן די קצר.

מבחינות רבות הציונות החילונית הפכה להיות השמרנות של ימינו. מתנועה מהפכנית, סוציאליסטית, פורצת דרך, היא הפכה לתפיסה שרק רוצה לחזור אחורה, לימים בהם פתרון של שתי מדינות היה נראה רלוונטי למישהו. מה אכפת לסמוטריץ׳ מהדגל הזה? מצידו להחליף דגל הרי. ישראל שהייתה הייתה תחנת ביניים ותו לא, למשהו שהרבה יותר דומה למלוכה מאשר למדינה דמוקרטית.

ובכל מקרה אם למישהו זה לא היה מובן – פתרון שתי המדינות לא הולך לקרות. אנחנו בדרך לסיפוח ביג טיים.

והסיפוח הזה הולך להיות כזה שלא הולך לאזרח את הפלסטינים שיהפכו להיות תושבי המדינה.

הם הולכים להיות תושבים סוג ב׳ – כלומר נראה פה שני סוגים של ערבים – אזרחים ותושבים ללא זכות הצבעה וסביר להניח עם מגבלות על התנועה ויכולת התעסוקה וצבירת הרכוש.

זהו כמובן מצב שבית משפט נורמלי לא היה מאפשר לו לקרות – אילו היה כזה, ועתיד לא להיות כזה.

איך זה קרה לליכוד אתם שואלים? או שאלה מצויינת!

כי בעצם הליכוד הוא מפלגה ציונית חילונית.

וביבי במהותו הוא בסך הכול אשכנזי פריוויליג שככל הנראה עוד האמין בעצמו בפתרון שתי המדינות ואם לא היה פוליטיקאי היה היום מצביע לגנץ או לגדעון סער.

אבל הליכוד כבר שנים עובר השתלטות על ידי ציבור מתנחלי – שפשוט התפקד לליכוד בהמוניו למרות שאינו מצביע ליכוד.

הם בחרו בתוך הליכוד נציגים של הציונות הדתית (שלמה קרעי למשל – דוגמא קלאסית) ובנוסף מייצרים מכבש לחצים על כל יתר החכים של הליכוד שיתפסו עמדה או שילכו להתנקנק.

אבל זו רק הערת אגב. כי הליכוד כבר מת. זו מפלגה שנשלטת על ידי מתנחלים מתוך הסיבות שמעלה, כשגוף הבוחרים שלה הוא גוף בוחרים די קבוע שמונע מאהבה למנהיג פופוליסט, עם שליטה די מופרעת ברוב גופי התקשורת הפרטיים במדינה.

קצת על החוויה שאנחנו חווים

אנחנו כולנו, ופה אני מכליל את הלא ציונים והציונים שמאמינים בדמוקרטיה, חווים משהו שהציבור המתנחלי או הציונות הדתית חוו לפני אי אילו שנים בהתנתקות, וחשוב לדעת את זה.

כי נדמה לי שאחד המהלכים הדרמטיים שקרו לציונות הדתית זו ההפרדה שלה מהציונות הממלכתית, מעשה שקרה כאשר הציונות החילונית ניתקה ממנה את הציבור המתנחלי בצעד חד צדדי של עקירה מבתים.

קשה כרגע שלא לחוש אמפתיה לציבור הזה – כאשר אנחנו חווים כרגע בדיוק את אותה חוויית התנכרות מיידית שהם חוו אז. המדינה אותה הם הכירו השתנתה לבלי היכר. הציונות שמבחינתם שלחה אותם להתיישב עקרה אותם מבתיהם. הם זה לא אותם אידאולוגים שיושבים כיום בכנסת – אלא פשוט אותם אנשים שעולמם התנפץ ברגע. בדיוק כמונו כרגע. 

זו אגב גם הזדמנות לעשות בדק בית ולחשוב על חברים ומכרים שהתנכרו לנו בתקופת הקורונה. כל מי שהתנגדו לחיסוני הקורונה מתוך תפיסה של הזכות לגופם, מצאו את עצמם לבד במערכה שבה הרוב מחליט עליהם משהו שסותר את תפיסת עולמם. וכיום – רבים מהאנשים האלה חווים ניכור אמיתי מצד אחד למדינה, אבל מצד שני לאנשים שעד לפני רגע היו חברים ומכרים.

על כל פנים – אנחנו בדיוק עוברים את אותו דבר עכשיו. וזה רגע שאין ממנו חזרה – כי בעצם הבית שלנו משתנה כעת באופן מהותי. מדינת ישראל לא תמשיך להיות המקום שהיא הייתה לפני. 

השינויים האמיתיים יגיעו ממש עוד מעט, עם גל חקיקה שאנחנו יכולים רק לנחש מה הוא כולל – דוגמת המילה לבנים היא אולי דוגמא קיצונית ומשונה וסביר להניח שהיא לא נכללת שם, אבל אפשר לצפות לאי-אילו חוקים מפלים וגזעניים שיהפכו את היהודים פה למעמד משלהם.

זה אגב אמור להרגיע אתכם – רוב קוראיי הם בטח יהודים, וסביר להניח שאת השינויים הללו אתם לא תחוו על בשרכם. אתם חייתם לצד הכיבוש בלי שזה הזיז לרובכם במיוחד, ובסך הכול הכיבוש הולך לעבור פורמליזציה, והגבול בין מדינת ישראל למה שהיה עד כה השטחים הכבושים הולך להיטשטש מאוד.

אבל השורה התחתונה היא שהחילוניים הליברלים בארץ יתחילו לחפש את עצמם מחדש. ובהמון מובנים זה דבר מעולה – זה יעורר מחדש את האמנות, את התרבות והיצירה, וכן את התפיסה הפוליטית ואת הייצוג הפוליטי.

לאן כל זה הולך

לאן זה הולך? מאחר ומאחורי הימין המתנחלי וכיווני החקיקה הנוכחיים עומדים כרגע מספר גופי מחקר, אפשר להניח שהתכנית שלהם כבר שורטטה. 

הימין בא מוכן עם תכניות מגירה מפורטות, ולמעשה האקדח – שהוא לצורך העניין מכון או פורום קהלת – בכלל לא ירה עדיין! כשהוא יירה אנחנו נבין באמת מה היו התכניות ומה המטרות – אבל אני כן מניח שהמטרה המרכזית תהיה שלא ניתן יהיה לחזור מהמצב הזה – כי החזרה ממלוכה יהודית היא רק למדינת כל אזרחיה. 

אם הייתי צריך לנחש – הם מבינים לפני השמאל שהדרך היחידה לנצח אותם הוא התאחדות של יהודים וערבים.

חייב גילוי נאות – אני לא ציוני ואף פעם לא הייתי. 

אני לא רואה עצמי משתייך גם לא לשמאל הציוני. 

אני לא חושב שיש לשמאל הציוני איזשהו עתיד פוליטי. 

אבל גם אם מסתכלים על זה מהזווית של הדמוגרפיה – יש כאן שתי אפשרויות בלבד – אפשרות אחת היא מלוכה יהודית בה יש אזרחים בעלי זכויות ואזרחים או תושבים חסרי חלק מהזכויות. אפשרות שנייה היא מדינת כל אזרחיה מהירדן לים. בכל מקרה סיפוח יקרה. אין היתכנות להיפרדות במצב הנוכחי. 

מאחר ואני חושב שהימין מבין את זה טוב מאוד, די ברור שאחד הצעדים הראשונים יהיה להגביל את האופן בו יכול להיות ייצוג בכנסת – על ידי הגבלת מפלגות לא יהודיות למשל, או לא ציוניות או וואטאבר. גם חוקים שדורשים שבכל ממשלה יהיה רוב יהודי הם אופציה. קשה לדעת.

מה שבטוח זה שהדרך היחידה להילחם בזה היא להבין שאם נלחמים על דמוקרטיה אז נלחמים עליה עד הסוף – לא דמוקרטיה ליהודים, דמוקרטיה לכולם. 

תנחומיי לאופוזיצייה ולליכודניקים

הפשע של האופוזיציה בעיני זה שהיא פשוט הולכת עם סנטימנט ההצבעה ולא תוקפת את המטרה.

אם המצביעים שלהם החליטו שביבי הוא הבעיה – אז מבחינתם ביבי הוא הבעיה. 

הם לא יתקפו את המתנחלים ולא ידברו עם הערבים. 

ובזה שהם לא מוכנים לדבר עם הערבים בכלל הם פשוט מייצרים מציאות שבה זה או שהשמאל הציוני הולך עם הימין (והוא לא) או שהוא לא עושה כלום – כלומר הם במצב תבוסתני שאין ממנו יציאה – והם גם לא דואגים לשום יציאה ממנו. למה הם מחכים? 

עד שלא תקום כאן תנועה דמוקרטית שוויונית אמיתית של יהודים וערבים, לא תהיה אף מפלגה שמציעה פתרון בר קיימה למצב הנוכחי ולזה העתידי.

(ואני לא מדבר על הדמוקרטית, בה השקעתי כל כך הרבה, אשר נחטפה, עונתה ונרצחה על ידי שמאל ציוני פורש מפלגת מרצ)

אבל תנחומיי האמיתיים הם למצביעי הימין והליכוד שבחרו בליכוד מתוך תקווה למשילות, ואולי סוף סוף התעוררו להבין שבעצם יש להם ראש ממשלה שלא שולט על שום דבר בסיטואציה, ונגרר לאין ספור אירועים פוליטיים שהוא לא חלם לקחת בהם חלק. 

אין מושל – יש מספר כוחות שמושכים בובת חוטים שמדברת בקול נמוך אבל לא בוחרת בכלום.

ונתניהו הוא הוא יותר מסכן מרשע. והוא לא המטרה – הוא ההטעייה, הפתיון, מטרת הדמה, הdecoy, של מי שמבחינתם אתם תינוקות שנישבו, והם אדוני הארץ. 

הם קיבלו מאיתנו מדינה קצת דמוקרטית, וימשיכו את זה מכאן כראות עיניהם.

אופטימיות?

אני חייב להגיד שאני לא לא אופטימי. רק ניסיתי לצייר את המציאות כפי שאני תופס אותה. אני חושב שהמציאות היא באמת די פשוטה – סדר הפעולות וההיגיון של מי שכרגע אוחזים בחוטי השלטון בולט מאוד, האנשים שעומדים מאחורי הפעולות הללו מאוד גלויים לגבי האידיאולוגיה שלהם ולגבי המטרות שלהם.

עבור כל מי שרוצים לחיות במקום אחר זו הזדמנות מעולה לעשות בדק בית, ולהתחיל להבין מחדש מהו הבית הפוליטי שאנחנו צריכים. מי הם השותפים ומי הם האויבים. מהו העתיד האפשרי באמת, ומהו עתיד מדומיין ולא מציאותי.

בדרך למתן תשובות לכך עשוייה להיווצר כאן תרבות חדשה, שבאה ממקום מורד ולא ממקום שבע, וזה דבר חשוב מאין כמותו. החורבן של מפלגות השמאל הציוני הוא רק הדשן של המפלגות העתידיות.

כן – בדרך לא תהיה כאן דמוקרטיה. אבל תכלס אף פעם לא ממש הייתה. ההיגיון שלי אומר – שגם אם זה ייקח אי אילו שנים, לבסוף המלוכה תתמוטט, כי לא ניתן להחזיק כל כך הרבה אנשים בשבי האידאולוגי הזה, בטח כשאין לכך שום חיזוק מהצד הכלכלי. שינויים במצב הכלכלי יערערו מאוד את השלטון הזה, ובהיעדר אויב להאשים סופו יהיה צפוי, והפרוייקט יקרוס לתוך עצמו. בפוליטיקה אין נצח, בפוליטיקה שלנו אין אפילו כמה שנים.

ואגב – נקודה אחרונה – הממשלה הזאת תיפול מהר ממה שאתם חושבים. האקדח כבר מונח על השולחן – זה משרד הביטחון. התערובת של סמוטריץ׳ וגלנט לא תעלה יפה, וסמוטריץ׳ ישתמש בזה כדי לפרק את הקואליציה. מתי? נדע רק אחרי שהרפורמות ייכנסו לתוקף. אבל בכל מקרה -כל הרפורמות הללו עלולות, אם נתארגן במהרה, להיות חרב פיפיות שיחריבו את ניסיון ההפיכה הנוכחי. לא הולך לשים על זה כסף, אבל זו בהחלט אפשרות קיימת.

השבוע התחיל בלגלות דרך צינור לילה שלמד באולפן אנס סדרתי שנמלט ממקסיקו, המשיך למיגרנה, ואז פתאום משום מקום מלחמה, בחירות למזכירות הדמוקרטית שבהן הפסדתי את מקומי במזכירות, בית עמוס ומזוהם מימי צילום של תום, טילים וחוסר שינה שגרמו להחמרה של המיגרנה, דיכאון שהתחיל להשתלט על פרצי בכי לא קשורים, עסק שתלוי בתנועת תיירות לישראל ששוב סוגר דלתות אחרי שנה מתישה וקשה ומלחמת אזרחים מחרידה ברחובות עם תמונות שלא יוצאות מהראש.

על הדרך קיבלתי לא מעט פניות מא.נשים שביקשו לדעת איך בכלל להבין את מה שקורה, ולצידן בקשות לפרסם ולשתף פוסטים שעשו אחרים לגבי כל מיני תכניות ביביסטיות נסתרות ונכלוליות. גם האינטואיציה שלי נטתה לכיוון תכנית חילוץ לממשלת ימין, אבל משהו בי הרגיש שזה התמקדות בטפל. הבעיה הייתה שהיכולת למצוא מילים, הבנה או אינטואיציה מדוייקת יותר פשוט נעלמה. המוח יבש. היצירתיות שנדרשת בלחבר נקודות רחוקות לא הייתה שם יותר. הטלוויזיה פתוחה יותר מדי שעות ביממה, המוח יבש והראש מלא רעש. רק רעש.

בכלל משהו בי בזמן האחרון לא מצליח להביע. אני חושב שזה קשור לכל מיני הודעות נאצה שקיבלתי על רעיונות שפיתחתי בסטורי, שקצת גרמו לי לרצות להשתבלל. ניכנס לנושא האנונימיות ברשת וההשפעה שלה על חופש הביטוי לטוב ולרע בהזדמנות אחרת. רק אגיד – אם לא נוח למישהוי איתי עד כדי כך שאתם באים בחבורות ומבקשים ממני לסתום? אז תסירו עוקב ולכו לשרוף כמה ספרים גם על הדרך. 

בכל מקרה, לפני כמה ימים הייתי עם שני חברים ודיברנו על המצב. שוב התמה המרכזית לניתוח המציאות הייתה אותה תכנית ביביסטית זדונית להבעיר את השטח. ניסיתי להסביר להם למה הזווית הזאת לא נראית לי, ולא רק כי היא נותנת לבן אדם הרבה יותר מדי קרדיט, אלא גם כי היא מפספסת את המחדל בקנה מידה צ׳רנובילי שמתחולל פה. 

הניסוח של האסון ייקח כמה רגעים, ואני יודע שעוד בפסקה הראשונה עברתי כבר את מגבלת הריכוז הממוצעת בעולם שבו ציוץ נחשב לאורך אידאלי, אבל אם בכל זאת מתאפשר להקדיש לי כמה רגעים או שתחזרו לפה אחכ, זה חשוב. 

צ׳רנוביל

אנחנו לא במלחמה. כלומר אנחנו קצת כן. אבל בעיקר כי השפה התקשורתית פה יודעת למסגר דברים רק כמלחמה או לא. בזמן שמה שקורה מסביבנו הוא הרבה יותר גרוע מ״ביבי מנסה להצית מלחמה״. זו התכנסות של כל הטעויות והמחדלים של הממשלות הארורות האחרונות לכדי אסון חברתי שלא ראינו כדוגמתו עד כה, ושילוב נסיבות שרק במזל ענק בכלל נצא ממנו, אם בכלל, וגם כשנצא ניראה אחרת לגמרי – כאנשים, כחברה, כדמוקרטיה. 

אני קורא לזה צ׳רנוביל כי זה אירוע מסוג של:

1. מחדל, עיוורון והתעלמות מהמציאות
2. יכולות התפתחות והתלקחות של אסון גרעיני לא מבוקר, ועוד כזה שמגיע בדיוק ברגע הלא נכון ובזמן הלא נכון
3. אירוע אסוני אשר מנוהל אך ורק על ידי האנשים הכי פחות נכונים 

טילים ורחפנים מעזה הם לא העניין. ארגוני טרור הם ארגונים. הם מסוגלים לבצע פעולות מתואמות, אפשר לדון איתם, קשה מאוד להעלים אותם – אבל אפשר לעצור אותם ולהגיע איתם להסכמים גם אם לתקופות קצובות. להבדיל אלף אלפי הבדלות – אזרחים מתקוממים. כאן אין ארגון – יש רק סנטימנט. כל התפתחות של התקוממות אזרחית סטייל אינתיפאדה היא כאוטית, בלתי צפוייה, וגרוע מהכול – מדבקת מאוד.

בדומה לפיצוץ גרעיני, יש לה את היכולת להזין את עצמה באנרגיה מתפרצת – כאשר כל התנגשות עם כוחות הביטחון רק מעמיקה את הסנטימנט; סנטימנט שעבור חלק מהאנשים אולי לא היה קיים כמעט – אבל לפתע חברים, אחים, בני משפחה ומכרים, הופכים להיות חלק ממעגל של לוחמה, פצועים ונפגעים חפים מפשע. פתאום המלחמה מגיעה למפתן הדלת. פתאום תחושת חוסר השייכות המופשטת הופכת להיות כאב קונקרטי ואלים. אנשים מושתקים ומודרים החלו להרים ראש וגילו שיש להם כוח, ושהכוח שלהם טמון בחוסר הארגון שלהם, בחוסר היכולת לחזות את צעדיהם. הם הפכו למשפיעים, יש להם כוח, וכל יום של מאבק והתנגשות רק מצדיק יותר את פעולת המחאה שלהם ומזין את הסנטימנט של הסובבים שלהם. ותוסיפו לזה פגיעה מטורפת ומאוד ויראלית באחיהם ומשפחותיהם בעזה, כי למה לא לשפוך עוד דלק על המדורה הזו.

אנטרופיה

החברה שלנו לא הכירה שני דברים:

1. חדירה של המאבק העממי הפלסטיני לתוך שטחי המדינה הריבונית, על ידי אזרחים כמוני וכמוכם
2. מליציות יהודיות שמונעות מנסטימנט דומה, אשר שנים מוזנות בהסתה

וההתנגשות הזו מוזנת על ידי הסתה גזענית משני הכיוונים, תחושת עליונות ותחושת נדכאות המצויות בשיא היסטורי. 

אינתיפאדה היא כאוס. היא אנרכיה. היא גז שמתפזר מכורח חוקי האנטרופיה. וכפי שגז לא חוזר בזכות אקראיות לבקבוק – כך גם אלימות כאוטית לא עוברת רגרסיה. את הנעשה אין להשיב. זה החוק בפיזור גזים, וזה החוק בהתקוממות עממית. את השד שיצא מן הבקבוק לא ניתן להשיב. אבל הפחד האמיתי הוא שזה רק חלק קטן מהסיפור. כי הסיפור המלא הוא כמעט הצטרפות נסיבות היסטורית, מהקשות שראינו. עוד יהיה על זה סרט בנטפליקס אני מבטיח.

בואו נמפה: 

• מצב החברה הערבית, על האפליה, ההזנחה ואי השוויון
• מצב הצעירים היהודים, לאומנים יותר, מתוסכלים ובעלי סנטימנט מושרש עמוק של היחרבות המולדת
• מצב המשטרה המוחלשת, אשר שנתיים נוהלה ללא מפכ״ל ונמצאת שבוע אחרי אסון ענק
• מסיתים כמו בן גביר, סמוטריץ וחבריהם – שהפכו מטרוריסטים יהודיים לפוליטיקאים
• סעידיאן ששרף את עצמו ושלל הלומי הקרב (וכי מי לא הלום קרב פה?) על סנטימנט האכזבה מהמדינה
• הקורונה, מערכת חינוך שלא תפקדה שנה, הכלכלה השחוקה, האבטלה
• עבריינות גואה וכמויות אדירות של נשק בלתי חוקי שמסתובב בעיקר בחברה הערבית
• תקשורת המעוותת את המציאות על בסיס נקודת המבט של גברים ביטחוניסטים, המחפשת מסרים קצרים ומיידיים על פני חשיבה ביקורתית ועומק 
• ארבע מערכות בחירות – אלימות, לאומניות, מלאות בהסתה ודה לגיטימציה
• החלשה של הרשויות המקומיות באופן סדיר במהלך הקורונה
• האסון במירון והשתבללות המשטרה שהפכה לש״ג של הפוליטיקאים
• ההשתלטות המשפטית על קרקעות בשיח ג׳ראח והצטברות הזעם הבין לאומי
• ראש ממשלה כוחני שנמצא על סף הדחה היסטורית
• סוף חודש הרמדאן
• החום

וכך, בדומה לאותו ניסוי בלתי מבוקר בצ׳רנוביל, הצליחו ישראל וממשלותיה להביא לעליה חדה בלחץ הכור ובהצטברות הגזים הרעילים. כל שנותר היה הנפץ. וזה לא שהיה קשה לאתר אחד – אבל במקרה סוף הרמדאן השתלב השנה ביום ירושלים, חג לאומי ולא דתי, אשר חגיגותיו הסמליות כוללות צעידה בשטחי ירושלים שנכבשו במהלך ששת הימים עם דגלי ישראל, לרבות עלייה להר הבית. בום.

ואם למישהוי נראה שפה מסתיים הכשל המערכתי המטורף הזה, אז בואו תוסיפו לזה מוכנות צבאית רופפת למערכה גדולה, אפשרות מיידית למערכה נוספת שתיפתח בצפון, והאפשרות הלא בלתי סבירה שיקרה בימים הקרובים מאורע חריג שאי אפשר יהיה לחזור ממנו. זה יכול להיות לינץ׳ של ערבים ביהודים או להפך, זה יכול להיות טיל על בית חולים או על גן ילדים, זו יכולה להיות חטיפה, פגיעה במתקן רגיש – זה למעשה יכול להיות כל דבר.

העניין הוא שכשאנחנו מביטים לשמים ורואים שובלי טילים, אנחנו כמו האוקראינים על הגשר שמביטים בתאורה ההזוייה שבוקעת מהכור ורוקדים בתוך האבק. אנחנו מביטים באירוע שבו הגורל נקבע ברגע הראשון של חוסר הפעולה – הרגע שבו כור מתפוצץ, ומונה הגייגר ממשיך להראות 3. מד הטמפרטורה לא עובד. הכור התפוצץ ותכלס ללא התערבות קיצונית חיצונית המצב לא ייפסק, אלא רק יילך ויתדרדר. ואת הפצועים והנפגעים בגוף ובנפש אנחנו נמשיך לראות עוד שנים קדימה.  

ועדת חקירה

ניתוח אמיתי אפשר יהיה לייצר רק בדיעבד כמובן, אבל כבר אפשר לחזות את הפרקים מדוח וועדת החקירה:

1. החברה הערבית

החברה הערבית מוזנחת כבר שנים ארוכות. חוסר השוויון כואב בעיניים ובלב: אין כמעט בנייה (כלומר אין אישורי בנייה, יש בנייה לא חוקית) או ערים חדשות, נפוצה אפלייה וגזענות במגורים, שכר וקבלה לעבודה, ויחס מתנשא מצד אדוני הארץ היהודים – שהגיע לשיא סימבולי בחוק הלאום. האלימות משטרתית הפוגעת בעיקר בערבים ובחרדים, לצד הזנחה של הפשיעה והצטברות של נשק וזעם ופגיעה מתמשכת בתחושת הביטחון האישי לאור שני הדברים האחרונים. אי אמון מהותי בין אזרחי המדינה הערבים והרשויות, ויחס של ״לא נחשבים״ – פוליטית, חברתית, בכל מקום.

על כל זה בואו נוסיף את היחס העסקני והנצלני לערבי – אשר נחשב רק כאשר אפשר לסגור איתו דיל פוליטי עברייני, אבל רק כמה חודשים לפני כן היה זה ׳הרוב היהודי הרוב היחיד שנחשב להקמת קואליציה׳ – זוכרים? נראה לי שגם הם. את זה ושבעים שנה שבהםן כל הממשלות, שמאל וימין כאחד, ראו בערבים רק כמשענת אפשרית לקואליציות על טהרת היהודים, במפגן גזענות נטול בושה. וכאילו שאם היה ספק כלשהו לגבי יכולותיו האפסיות של ראש ממשלת המעבר, אז מתברר שעבודה של הסתה של שנים ואפליה מכוונת והעובדה שהוויית הערבי בישראל היא הווייתו של הניגר האמריקאי, אדם שלא סופרים את קיומו למרות שאבות אבותיו מפה, שמתעלמים מקיומו הפוליטי – אז לכל זה מסתבר שיש מחיר.

אני אעצור עם הנושא כאן – פשוט כי אין סוף לנושאים ולמילים שאפשר להוסיף פה. 

2. החברה היהודית

אם היה נדמה שמצבנו טוב יותר – אז תלוי מאיזו זווית מסתכלים. כי המונים מוסתים שינקו שנים רוע יש בשני הצדדים, שלא לדבר על מנטליות מיליטריסטית וכיבוש מתמשך והסתה וסימון בוגדים. אבל בל נשכח את מתנחלי יצהר ודומיהם, מי שרגילים כמעט לזה שהחוק הוא דבר גמיש. ואת חוסר המוכנות של המשטרה להתמודדות עם פשיעה בחברה הערבית, שהובילה למצב האבסורדי שבו אנשים מרגישים שעליהם לקחת את החוק לידיים. שלא לדבר על ההצתה העצמית של סעידיאן שהזכירה והידהדה סנטימנט עצוב במיוחד – שאנחנו חיים במדינה שבה עד שלא תעשה מעשה קיצוני, לא יכירו בך, לא יראו אותך – יפקירו אותך.

3. קורונה

אז מה היה לנו? שנה שלמה שבה רוב הצעירים היו בלי מערכת חינוך; חרדה מתמשכת שלא פסחה על אף אדם. מערכת חוקי חירום נוקשה שהדהדה אצל מרבית האזרחים את הכעס הפשוט על כך שהחוקים לא נועדו לשרת אותם והם נטולי היגיון (מסכות ברחוב, התקהלויות בחוץ). בעלי עסקים רבים שנפלו בין הכיסאות, אחרים שאיבדו את מפעלי חייהם, כמות בלתי נתפסת של מובטלים – ולצד כל זה התחושה האיומה שמי שמנהלים את העניינים פשוט לא ניהלו דבר בחייהם – ושוב – שללא התעלמות מהחוקים או כיפוף שלהם, אנחנו שוב נידפק, נהיה הפראיירים, הבלתי נראים. 

4. תקשורת  ולגיטימציה של הרעים

כל גופי התקשורת הרשמיים עברו למודוס ׳לשמוע את כל הצדדים׳. החדירה של לאומנים קיצוניים דוגמת עמית סגל (הבן של חגי סגל, טרוריסט יהודי מורשע), או של סיון רהב מאיר ואחרים, יצרו מצב שבו שני הצדדים המדובררים בערוצי התקשורת הם במנעד שמתחיל בשמאל הציוני המיליטריסטי ומסתיים בימין המתנחלי והמשיחי. אולם בטווח הקולות הזה אין אף קול ביקורתי או אנטי מלחמתי. זהו נרטיב שנע בין אנשי צבא אשר אינם יודעים לפרש את המציאות אחרת מאשר ׳מלחמה או מבצע׳, ומציעים רק פתרונות כוחניים בלתי אישיים כגון הפצצות מן האוויר, ובין אנשי ימין קיצוני פרועים אשר יודעים רק להכות בידיים ואינם מכירים פתרון אחר מאשר חדירה קרקעית או גירוש בני אדם מבתיהם. ובהיעדר קול אחר, מוסת הציבור כולו לדיכוטומיה האלימה הזו, אשר אינה שואפת אפילו ללהתחיל ולנתח את עומק המחדל החברתי שבבסיס האסון המתגלע עלינו.

5. ארבע מערכות בחירות – לאומניות, אלימות, מלאות בהסתה ודה לגיטימציה

כעסנו על ההסתה, כעסנו על השיח. אבל ההשלכות שלו הן הרי חמורות בהרבה. השיח הפוליטי המפלג העצים את תחושת הפלגנות – האנחנו נגדכם, חברה חשדנית שכולם בה בוגדים בפוטנציה. ואין ממשלה. ואין מנהיגות. ואין בעל בית. אף אחד לא עסוק בלבנות והלנהיג. יש קבוצה מאפיוזית של אנשים שעסוקים בלשרוף כל תשתית ניהולית ומשפטית כבר שנים. תקשורת מופקרת, ביטחון פנים מופקר, שר הביטחון מודר מכל אירוע. ככה לא באים מוכנים לאסון. ככה באים למסיבת סוף העולם. תחושת המיאוס המעורבבת עם תחושת הבואו נכריע, רק מעצימה את הפילוג והדיכוטומיה של אלה המדמים את האירוע הנוכחי לאירוע פוליטי – אשר הכרעה בו שוות ערך להכרעה הפוליטית הנזקקת כל כך. 

6. החלשה של הרשויות המקומיות

היחידים שהיו יכולים באמת להשתלט על עניינים בקורונה היו הרשויות המקומיות. אבל הן הודרו – ובכוונה – על מנת שהדרג המדיני ייקח קרדיט על ניהול המשבר. העיסוק בהחלשה ובהכפפה של הרשויות המקומיות הוא מכה מוראלית אמיתית, לכל ראש עיר או מועצה שניסה להנהיג ולהוביל את האנשים מבית. כלומר במקום לנצל את ההזדמנות ולחזק את הרשויות – רק ראינו כיצד הן נאלצות למרוד כדי לשרוד. כבר זמן רב שהרשויות המקומיות – בעיקר העניות שביניהן, ערים מעורבות או ערביות – מתמודדות עם היעדר אמצעים, פקחים ותקציבים. אבל בהיעדר גיבוי מהמדינה, כולל מערך סוציאלי תומך, רשויות רבות אינן מסוגלות להתמודד עם הבעיות מבית עליהן הן אמונות, והתסיסה החברתית והלאומנית לצד תחושות קשות של הזנחה, משתלטות על המרחב התודעתי של התושבים.

7. משטרה לא מתפקדת וללא מפכל

משטרת ישראל הייתה יכולה להיות לפחות אחד הגופים שתופס את מקומן של רשויות חלשות. אבל המשטרה לא מתפקדת טוב כבר חודשים ארוכים. זה קשור להמון דברים: המשטרה התנהלה ללא מפכ״ל משך שנתיים, כאשר המפקדים הבכירים נאלצו לעמוד בנטל ההוכחה של ׳מי נאמן יותר׳ למנהלים הפוליטיים האמונים על המינוי הבא. באווירה חברתית בה המשטרה גם מואשמת בתפירת תיקים, נשלחת לבצע פעולות אנטי אזרחיות כמו פיזור אלים של הפגנות שקטות או אכיפה של תקנות קורונה לא סבירות, המשטרה מאבדת לגיטימציה ציבורית והופכת לדבר שנוא על ידי כולם: ימנים, שמאלנים, אתיופים, חרדים, ערבים. אף אחד לא אוהב את המשטרה יותר. הגוף שאמור לשמור על הסדר הציבורי הפך להיות סימן לאי סדר, שממונים עליו פחדנים או לקקנים ומנהל אותו שר גזען ורע לב, אשר מנצל אותו לצרכי האלימות הסוטה האצורה בו ודורש ממנו בלי בושה להעניק ״שוויון באלימות״ למפגינים מכל המגזרים והצבעים. ולא התחלנו בכלל עם האסון במירון.

8. המסיתים – הפכו לפוליטיקאים

אותה משטרה מדוברת אמורה למנוע את האלימות ולעצור את המסיתים. אבל מה עושים כשהמסיתים הם המעסיקים? הרי אותם זרזי אלימות ומסיתים, כל אותם אלה שברגעים אלו כבר היו אמורים לשבת במעצר מנהלי – בן גביר, סמוטריץ׳ ודומיהם – הפכו להיות אנשי ציבור וחברי כנסת. מי שהנהיגו מליציות עד כה, הם היום מחוקקים, מרואיינים – ובנוסף לכל זאת גם מסתובבים בין מוקדי האלימות ומעצימים אותה. מוגנים על פי חוק מרוב כלי האכיפה שיש למשטרה החלשה במילא להציע. 

9. האסון במירון

תוסיפו לכל הנאחס הזה את האסון במירון – עוד אסון פוליטי (בדיוק כמו זה), בו צריכה המשטרה ללכת ולקחת אחריות ולנגב את הדם ולמנוע את האלימות – בעודה גוף שנוא ופצוע. תארו לכם את עצמכם עובדים בעבודה שכל מה שאוכלים בה זה חרא. כמויות התסכול והעצבים הן בלתי נסבלות, ותחושת הלמה לי בכלל להתאמץ בכלל.

אני חלילה לא מאשים את השוטרים – להיפך – הם הכי בני אדם, והם חוטפים מאיתנו מצד אחד ומהממשלה בלי סוף. שבוע אחרי אסון נוראי שהמשטרה נאלצה לקחת עליו סוג של אחריות – מישהו מצפה למשטרה רגועה? לטיפול נורמלי? איך אחרי שקיבלו כל כך הרבה מכות על הראש גם מצפים מהם לטפל עכשיו באסון הענק הזה?! כל כך הרבה שוטרים איבדו שעות שינה רבות, הם עייפים, חבולים, ונאלצים לקחת את האשמה הברורה של ה״האחראיים שאינם אשמים״ מן הדרג הפוליטי. זהו לא מצב שבו אפשר לצפות להתנהלות שקולה בהתמודדות עם אסון, שלא לומר מרד. 

והינה. אספנו את מרבית הנתונים האובייקטיביים. ונדמה שהגענו לרגע היסטורי. ואיכשהו הכול קרה ביחד. שנה של קורונה, סעידיאן והמירון באותו שבוע, ואיבוד המנדט שהביא ליצירת תחושה של אחריי המבול. והמשטרה והכאוס והחום והרמדאן, ואז – הנפץ.

10. יום ירושלים

יום ירושלים, אותו חג חילוני המסמל את כיבוש חלקה המזרחי של ירושלים, לא יכול היה לבוא בתזמון גרוע יותר השנה. סוף ימי הרמדאן, שיאו של גל חום, אחרי שבוע של הפגנות ופסיקה היסטורית וכואבת בשיח ג׳ראח, כזו שאיפשרה השתלטות נוספת של יהודים על קרקעות של ערבים באמצעות שימוש בחוק בלתי שוויוני (המאפשר ליהודים לדרוש חזרה קרקעות בנסיבות שאילו היו מורשות לערבים היה גורם להחזרת 70% מהשטחים המיושבים בארץ לערבים). יממה או שתיים לאחר שהיה נדמה שהינה אנחנו לפני ממשלת שינוי והדחת ראש הממשלה השנוי במחלוקת, נמצא הנפץ להצתת כל הגזים הרדיואקטייבים שהצטברו בליבת הכור. צעדת דגלים מתלהמת ומיותרת, דרך כל מוקדי הכאב והסכסוך היישר לתוך הר הבית, תוך כדי ריקודי דגלים ומוקפים וממוגנים במאות שוטרים. והתעקשות מיותרת, למרות האזהרות, למרות הבנה שזה לא הזמן ולא המקום. אישור מפגן הכוח הזה בימים אלה היא לא פעולה רשלנית – היא מחדל ברמות הגבוהות ביותר שיכולות להיות. פעולה שטמטום זו מילה שקטנה עליה באלף מידות. כמות חוסר האחריות שבטלטול סיר הלחץ הזה היא בגדר פשע נגד האנושות. והאבסורד האמיתי הוא שאלה שדחפו לאסון – הם אלה שממשיכים לנהל את הסיטואציה.

הקריסה

אנחנו לא בשלב של רגרסיה. אנחנו בהתמוטטות. זה הרגע שבו נותנים בעיטה לבניין ומבינים שהוא חלול ורקוב והכול אכול ומפורר בו ומכה אחת קטנה מספיקה כדי למוטט אותו כמו רב קומות עזתי. כי מה לעשות שאין תשתיות. שכולם ישבו בבית שנה. שאבטלה. שמערכת חינוך שהושבתה שנה. שאין שוויון. שיש הסתה. והינה צ׳רנוביל שלנו הגיע. ואנחנו על הגשר מתבוננים בפיצוצים באינסטגרם בטילים שמשתגרים. בלי להבין מה אנחנו רואים בכלל. 

וה״מנהיגים״ – הם בעיקר האשמים. הם שהיו עסוקים בפירוק החברה למען שימור הכוח שלהם עצמם, הם אלה שמציירים תמונה כאילו הם בשליטה, כאילו הייתה יכולה להיות להם שליטה, אבל זה לא המצב. הגז הרעיל הלך והצטבר בכור במשמרת שלהם, והם אלה שהחליטו לעשות את הניסוי המטומטם. למרות המצב הנפיץ, ולמרות שכל המערכות העוטפות – צבא, משטרה, מערכות ממשל – פגומות ופצועות, ולמרות ולמרות ולמרות. 

וגרוע מהכול – במדינת צבא, מיליטרסטית כל כך – כל בעיה נראית כבעיה צבאית, כמאמר הפתגם – לאוחז בפטיש כל בעיה נראית כמו מסמר. אבל זה הרי לא העניין, ולוחמה בטח שלא תפטור את זה. לוחמה לא תשכנע אף אדם להניח את הנשק – אם כבר אז להיפך. הרג חפים מפשע והפצצות בעזה וטילים על יישובים ישראלים לא יגרמו להפחתת רגשות ההזנחה, לא יגרמו לצניחה ברגשות הלאומיים, לא יהפכו אויבים לאחים. אלה רק יעצימו את תחושת ההפקרות השלטת גם ככה, את תחושת האדם לאדם זאב, האני ואפסי עוד. 

ומה עם ביבי בכל זה? באחד הפרקים של משפחת סימפסון שנקרא ״קינג סייז הומר״, הכור הגרעיני של ספרינגפילד על סף פיצוץ. הומר הוא הגיבור לעת מצוא, אשר מוצא את עצמו סותם בגופו את הכור כפקק אנושי, מונע מהגז הרדיואקטיבי הרעיל להתפזר. ביבי רוצה שנחשוב שהוא הפקק, זה שסותם את הכור המתפוצץ. אבל הוא לא. הוא ליטרלי הגז הרעיל שמתפזר בתוך הכור הרעוע והפגום על תשתיות ההגנה החברתיות השבורות שסביבו. הוא הקטליזטור לחימום היתר. המירון היה הניסוי שלא צלח, ההוכחה שאין שום מוכנות להתמודדות עם אסון – אם לא ניתן להתמודד עם אסון מאורגן כמו המירון, אז בטח שלא ניתן להתמודד עם אחד לא מאורגן. ואחריו, כאילו לא הובן דבר, נזרק הנפץ בדמות יום ירושלים.

והתקשורת? היא מנסה לשכנע אותנו שזו מלחמה. כי ככה ממסגרים דברים פה. זה או מלחמה או מבצע. כי אנחנו לא מכירים דברים אחרים. זה כמעט עניין שפתי-לשוני. אבל אנחנו נצטרך מילה חדשה למה שקורה עכשיו. כי מלחמה זה לא. מלחמה היא ההסוואה, הכיסוי, הבגד, המילה המכובסת שהופכת את האירוע הזה לאירוע שאפשר לתייג ולהתמודד איתו. כי במבצע אפשר להפעיל כוח ולנצח. לכאורה. הרשו לי להטיל ספק בנרטיב הזה וביכולת לשנות את המציאות הנוכחית באמצעות כוח. אין לי ספק שאפשר להרוג מלא אנשים ולפצוע את הגוף והנפש של אלפי אחרים. אבל כוח לא יהפוך את הזמן ויגרום לכור המתבקע להתכנס בחזרה. כוח רק יעצים את עצמת פיזור הפסולת. להשתמש בכוח עכשיו זה ליטרלי להפציץ את צ׳רנוביל בפצצה של 4 טון כדי לנטרל אותו. 

ולמה זה הסיפור? כי ביבי הוא מספר סיפורים. הוא לא איש של מעשים. הוא רק מחפש איך לספר לנו את המצב כסיטואציה של אסון ומושיע. הוא לא טורח להזכיר שאין לו ולא הייתה לו שום שליטה ושאינתיפאדה היא בהגדרתה אנרכיה. אין מנהיגים ומה שקורה הוא לא בר ניהול. זה הגז המתפרץ והבוער, זה רגע של התפכחות המונית. זו נקודה של שינוי מבט פוליטי אצל המון אנשים ומפה אין דרך חזרה (ואולי אגב זו נקודת האור היחידה במצב הזה, אולי ההתמודדות עם הכאב והמוגלה החברתית המתפרצת הם הדבר שצריך לקרות עכשיו בדרך לתיקון). מצב חירום? מצב חירום זה שפושע נמלט ממשיך לנסות לנהל מדינה כאילו שיש לו אינטרס. וביבי אומר שזו אנרכיה. כי זה לא שאנחנו אחרי ארבע מערכות בחירות עם ראש ממשלה עבריין פושע נמלט מדין וללא שרים או צמרת משטרה כבר שנתיים בגללו. ביבי הוא האנרכיה.

וההבנה הזו היא הגורמת לי לבכות ולרצות למות ורע בלב. כי אנשים מתים בגלל החרא הזה. והחברה שלנו מתפרקת וכל הנושאים באחריות ממשיכים לאונן עלינו ולירוק עלינו ולחרבן עלינו ולספר לנו שיש פה רעים וטובים. כשהם הרעים. הם פושעי המלחמה. ואנחנו נצטרך לחיות עם האובדן והטראומה והסבל האלה, ולהיות הסניטרים שנותנים את החיים שלהם כדי לנקות את הפסולת הגרעינית שמתפזרת בגללם!!!

כי במקרה הטוב אנחנו מביטים עכשיו בקדימון לעתיד שלנו פה, ובמקרה הרע בהווה הצפוי לנו מעתה ועד אלוהים יודע מתי. 

ולא סתם אני מפריד בין הווה לעתיד. כי אני מאמין שאולי יש סיכוי להחזיר את השד הזה לבקבוק עדיין. לכסות את הכור הבוער בבטון. אבל אנחנו לא נישאר אותה חברה. הפצע נפתח, הוא מזוהם לגמרי והוא הוזנח במשך שנים. לחבוש אותו לא יעזור יותר – ההסתרה שלו מעינינו לא מרפאת, היא במקרה הטוב לא עוזרת. וכל יום שזה ממשיך בו זה יום בו אירוע חריג ונורא יכול לשנות הכול:

רצח של משפחה, פיגוע מכל סוג, פגיעה בגן ילדים או בבית חולים, כל דבר יכול עכשיו לשנות הכול.

ואיזה מזל ענק שכל משאבינו נשרפו לשווא בקורונה ושאנחנו בלי רזרבות לא כלכליות ולא חברתיות. כי האירוע הבא שהולך ליפול עלינו הוא המשבר הכלכלי החמור ביותר שהיה פה שנים. שנה של קורונה, ועכשיו אינתיפאדה, ארבע מערכות בחירות בזבזניות, שר אוצר הזוי ומטורף שבזבז את כל הקופה הציבורית על ליקוק לעסקים שנפגעו בגלל הכשלים הניהוליים של הממשלה שהוא חלק ממנה, ראש ממשלה סחיט ונטול מעצורים שיעדיף כל ברית אינטרסנטיים עם הגורמים המושחתים והאופורטוניסטיים ביותר על פני כל אפשרות לתקן ולאזן ולהחזיר את השפיות. 

אל תבקשו מהפוליטיקאים לנהוג אחרת. אל תבקשו מאף שר מכהן איפוק, אחריות או כל דבר אחר. דירשו דבר אחד – כלא. להם וכל הגורמים בתקשורת המצדדים בהם. זה עלינו לנסות ולמנוע את ההרס הזה. וזה עלינו לדרוש שינוי של השיח התקשורתי שהפך להיות הזיית מלחמה שמדברת על הכול חוץ מעל הסיבה שבגללה הגענו הנה. ההיסטוריה אמנם תשפוט את כל אלה שניסו למנוע בגופם את שאיפות השלום של יושבות ויושבי הארץ הזו, אבל כדי שנגיע לשם צריך להתחיל ולפעול, להיות חזקים, ולא להפסיק להאמין באדם ובאהבה וביכולת שלנו לתקן. חובתנו האזרחים ברגעים אלה היא פשוט להיות בני אדם, ולהתנגד לכל אלימות ולכל ניסיון להגביר את עצמת הלהבות. 

האמירה ״שתישרף המדינה״ של שרה מקבלת עכשיו משנה תוקף. אקורד הסיום הצורמני של זוג פושעי המלחמה הארורים, מתנגן לנו באוזן ברצף כבר שבוע ימים – אם זה לא אני אז זה גם לא אתם.

זה לא כלום.

———————–

נספח

ראשית – התנצלות. כל מי שנורא התאכזב ואף כעס מכך שדעתי ודעתו.ה אינן זהות, ובכן התנצלותי הכנה על כך שדעתי היא דעתי ודעתכםן היא דעתכםן. אני יודע שאסור שיהיו דעות שונות, אבל לא יכולתי להתאפק פשוט. ולכל מי שזיהה או קרא בדבריי שאני נגד אנשי הדרום המופקרים לנפשותיהם כבר שנים, או בעד החמאס היורה מתוך אוכלוסייה אזרחית אל עבר אוכלוסייה אזרחית, או כל הזיה אחרת, אז כמורה לעברית וכמנהל של אולפן ללימוד עברית אני אשמח להמליץ על אולפנים ללימוד עברית לשיפור הבנת הנקרא ובכלל. 

שנית – תחזית. המלחמה הזו תסתיים כשהשדרים יתעייפו וחברות התקשורת יזדקקו לפרסומות שוב. ואז, כשהיא תסתיים, רק תושבי הדרום ותושבי עזה יידעו שהיא ממשיכה להתקיים, בעוד שאר תושבי המדינה פשוט יחליפו דיסקט ויתחילו לחיות באשלייה של שפיות, תוך כדי שהפחד שנוצר בימים אלה בין יהודים לערבים יהפוך להיות הלך הרוח הרווח, ונשכח כבר שהיו ימים שיכולנו להיכנס בהם לפורדיס ולאכול פלאפל. זה קרה כבר בין האינתיפאדות הקודמות אלינו – תשאלו את הזקנים יותר שעוד אכלו פלאפל ברמאללה. 

שלישית – התפכחות. שימו לב כמה קל לייצר שרשרת מחדלים נטולי נושא באחריות, אחרי שבמשך שנים הרגלת מדינה שלמה שבכל דבר אפשר להאשים מישהו שהוא לא אתה. למעשה, שיטת מציאת האויבים המשרתת את החותרים לפשיזם כאן כבר שנים, היא זו שמאפשרת את חידלון המערכות הזה. כי בכל דבר אפשר וצריך להאשים מישהו אחר. בכל אסון, בכל אירוע חריג, בכל מלחמה. בין אם אלו ערבים, שמאלנים, זרים, אמריקאים או אפילו רבין, העובדה שהתרגלנו לכך שתמיד זה מישהו שאינו מי שאוחז בהגה, הופכת את ההתפכחות מהאחיזה שלהם במציאות לפעולת חובה. העירו את תשומת הלב של הסובבים אתכם לקשר בין כל אחד מהאסונות לבין כל אחד מהעומדים בראש. הדיסוננס הקוגניטיבי עשוי להיות קשה מנשוא, אבל הוא הכרחי אם רוצים להשתחרר מאחיזת השטן של אלה המבקשים להנהיג אותנו חרף היותם אנשים חדלי כל כישרון לכך.

רביעית – התנחלות. על הסטורי המקורי הגיבו לא מעט מתנחלים ומתנחלות שמשום מה נטפלו לדבריי לגבי תרבות החוק לידיים שמקורה בעיניי בשטחים. ובכן ראו – אני לא לחלוטין מאשים אתכם בדבר, ואני חושב שעצם העובדה שיש על אזרחים לקחת את החוק לידיים על מנת להגן על עצמםן היא אבסורדית לחלוטין. אבל אני בטח לא חושב שידיכםן נקיות. במשך שנים ארוכות אתם מנסים להיכנס למרכז ההווייה והשיח הישראלי, חרף מספרכםן הקטן, משתלטים על כל מוקד כוח פוליטי שרק ניתן על מנת להפוך את היישוב היהודי בשטחים הכבושים לעובדה מוגמרת. ובכן תופתעו לשמוע שאני דווקא בעד שתישארו בבתיכםן, מכיוון שאני חושב שהמדינה הריבונית צריכה לשלוט בכל מקום בו חיים יהודים או ערבים בין הירדן לים. אני פשוט לא חושב ששמה צריך בהכרח להיות ישראל ואני מאמין שצריך להיות בה שוויון אזרחי מלא בין יהודים לערבים. לא אכפת לי גם שתנהלו קנטון משותף ביהודה ושומרון, אני יודע שהקרבה האידאולוגית והתרבותית שלכםן לפלסטינאים עמוקה בהרבה מקירבתי אליהם או אליכם – אתם כולכםן שמרנים, דתיים, מונותאיסטים, מקדשים את האדמה ואת עבודתה, מלים את ילדיכם בגיל שמונה ימים, מקדשים את הר הבית והעיר ירושלים, ותתפלאו לשמוע אפילו מדליקים נרות בחנוכה. אילו רק הייתם יודעים אילו מסורות עוד אתםן חולקים, אולי הייתםן מבינים עד כמה אבסורדית היא האיבה ביניכםן. בכל מקרה העובדה שאתם לא מוכנים לקחת אף טיפה של אחריות על שום דבר שקשור לסכסוך רק מעידה כמה אינכם מסוגלים לראות את הדבשת של עצמכם, אז טולו קורה לפני שאתם מטיפים לי מוסר בפרטי.

חמישית – קורבנות. על מזבח המציאות שלנו מוקרבים שוב ושוב החלשים והנזקקים ביותר. כמות המוות שעוטפת את המשפחות בעזה מאמללת את הלב. ילדים אשר נולדו לכלא ענק ונשלטים על ידי ארגון טרור אשר מתוחזק וממומן על ידי אותה מדינה שגם מפציצה אותם יומם וליל. ולאן הם ילכו? ומה העתיד מציע להם? העיניים מתמלאות בדמעות רק מלחשוב על כל אותם אנשים אומללים שחטאם היחיד היה להיוולד לדור הלא נכון במקום הלא נכון, וחייהם הם טראומה אחת מתמשכת, הלם קרב אינסופי, נטול עתיד, ללא אזרחות או אפשרות מילוט. שימו עצמכםן בנעליהם לפני שאתם מאשימים אותם או מצדיקים את מותם של כל אותם חפים מפשע. ואם אין לכם עיניים או לב לראות את הכאב הזה, אזי נדמה שאינכםן לא עם נבחר ולא נעליים, ואף תפילה או ריקוד עם דגל לא ישנו את רמות הדחייה והבוז שהאל שלכם רוחש לכם. 

שישית – התקשורת. כפי שהדג עיוור להשפעת המים על תפיסת עולמו, כך גם אנחנו עיוורים להשפעתה של התקשורת עלינו. היא כל עולמנו והיא זו שמייצרת את תמונת המציאות – המעוותת יותר או פחות – שאנו מחזיקים בה. על כן לתקשורת אחריות עצומה, והשפעה עצומה, עלינו כחברה, ולא בכדי היא בראש מעייניו של האחד הנבל שמנסה לשלוט בנו ולהטמיע את חותמו על ההיסטוריה באמצעותנו. התקשורת מכושכשת בימים אלה כזנב הכלב, מאמצת כל נרטיב שמטופטף אליה מלמעלה. מעט מאוד חקירה, מחשבה עצמאית או העמקה, נעשית, וכל זאת בשם ובמסווה של אחדות ורצון קרנפי שלא להיתפס כאוייבת על ידי ציבור הצרכנים המוסתים המממנים אותה בצרכנותם. עלינו ללמוד ולהפריד בין דפי המסרים ובין הכתבים, לסמוך הרבה יותר על האינטואיציות האנושיות שלנו מאשר על דברי החנופה או האיבה הבוקעים מהמקלטים. ולא – בעולם שבו גם עיתון הארץ הפך להיות פיד ציוצים אינסופי, אי אפשר לצפות לעומק גם ממנו. הפעילו את הראש, הסתכלו החוצה, שוחחו עם שכניכם והכירו אותם – ערבים, חרדים, מתנחלים, תל אביביים. כולנו צריכים לקחת אחריות ביחד על הבנת המציאות וביאור שלה, כל עוד אנחנו מאפשרים לאמצעי התקשורת לשלוט על התודעה שלנו, אנחנו נמשיך להאמין בנרטיבים של אותם מספרי סיפורים שמבקשים לקחת אותנו לאבדון.