השבוע התחיל בלגלות דרך צינור לילה שלמד באולפן אנס סדרתי שנמלט ממקסיקו, המשיך למיגרנה, ואז פתאום משום מקום מלחמה, בחירות למזכירות הדמוקרטית שבהן הפסדתי את מקומי במזכירות, בית עמוס ומזוהם מימי צילום של תום, טילים וחוסר שינה שגרמו להחמרה של המיגרנה, דיכאון שהתחיל להשתלט על פרצי בכי לא קשורים, עסק שתלוי בתנועת תיירות לישראל ששוב סוגר דלתות אחרי שנה מתישה וקשה ומלחמת אזרחים מחרידה ברחובות עם תמונות שלא יוצאות מהראש.

על הדרך קיבלתי לא מעט פניות מא.נשים שביקשו לדעת איך בכלל להבין את מה שקורה, ולצידן בקשות לפרסם ולשתף פוסטים שעשו אחרים לגבי כל מיני תכניות ביביסטיות נסתרות ונכלוליות. גם האינטואיציה שלי נטתה לכיוון תכנית חילוץ לממשלת ימין, אבל משהו בי הרגיש שזה התמקדות בטפל. הבעיה הייתה שהיכולת למצוא מילים, הבנה או אינטואיציה מדוייקת יותר פשוט נעלמה. המוח יבש. היצירתיות שנדרשת בלחבר נקודות רחוקות לא הייתה שם יותר. הטלוויזיה פתוחה יותר מדי שעות ביממה, המוח יבש והראש מלא רעש. רק רעש.

בכלל משהו בי בזמן האחרון לא מצליח להביע. אני חושב שזה קשור לכל מיני הודעות נאצה שקיבלתי על רעיונות שפיתחתי בסטורי, שקצת גרמו לי לרצות להשתבלל. ניכנס לנושא האנונימיות ברשת וההשפעה שלה על חופש הביטוי לטוב ולרע בהזדמנות אחרת. רק אגיד – אם לא נוח למישהוי איתי עד כדי כך שאתם באים בחבורות ומבקשים ממני לסתום? אז תסירו עוקב ולכו לשרוף כמה ספרים גם על הדרך. 

בכל מקרה, לפני כמה ימים הייתי עם שני חברים ודיברנו על המצב. שוב התמה המרכזית לניתוח המציאות הייתה אותה תכנית ביביסטית זדונית להבעיר את השטח. ניסיתי להסביר להם למה הזווית הזאת לא נראית לי, ולא רק כי היא נותנת לבן אדם הרבה יותר מדי קרדיט, אלא גם כי היא מפספסת את המחדל בקנה מידה צ׳רנובילי שמתחולל פה. 

הניסוח של האסון ייקח כמה רגעים, ואני יודע שעוד בפסקה הראשונה עברתי כבר את מגבלת הריכוז הממוצעת בעולם שבו ציוץ נחשב לאורך אידאלי, אבל אם בכל זאת מתאפשר להקדיש לי כמה רגעים או שתחזרו לפה אחכ, זה חשוב. 

צ׳רנוביל

אנחנו לא במלחמה. כלומר אנחנו קצת כן. אבל בעיקר כי השפה התקשורתית פה יודעת למסגר דברים רק כמלחמה או לא. בזמן שמה שקורה מסביבנו הוא הרבה יותר גרוע מ״ביבי מנסה להצית מלחמה״. זו התכנסות של כל הטעויות והמחדלים של הממשלות הארורות האחרונות לכדי אסון חברתי שלא ראינו כדוגמתו עד כה, ושילוב נסיבות שרק במזל ענק בכלל נצא ממנו, אם בכלל, וגם כשנצא ניראה אחרת לגמרי – כאנשים, כחברה, כדמוקרטיה. 

אני קורא לזה צ׳רנוביל כי זה אירוע מסוג של:

1. מחדל, עיוורון והתעלמות מהמציאות
2. יכולות התפתחות והתלקחות של אסון גרעיני לא מבוקר, ועוד כזה שמגיע בדיוק ברגע הלא נכון ובזמן הלא נכון
3. אירוע אסוני אשר מנוהל אך ורק על ידי האנשים הכי פחות נכונים 

טילים ורחפנים מעזה הם לא העניין. ארגוני טרור הם ארגונים. הם מסוגלים לבצע פעולות מתואמות, אפשר לדון איתם, קשה מאוד להעלים אותם – אבל אפשר לעצור אותם ולהגיע איתם להסכמים גם אם לתקופות קצובות. להבדיל אלף אלפי הבדלות – אזרחים מתקוממים. כאן אין ארגון – יש רק סנטימנט. כל התפתחות של התקוממות אזרחית סטייל אינתיפאדה היא כאוטית, בלתי צפוייה, וגרוע מהכול – מדבקת מאוד.

בדומה לפיצוץ גרעיני, יש לה את היכולת להזין את עצמה באנרגיה מתפרצת – כאשר כל התנגשות עם כוחות הביטחון רק מעמיקה את הסנטימנט; סנטימנט שעבור חלק מהאנשים אולי לא היה קיים כמעט – אבל לפתע חברים, אחים, בני משפחה ומכרים, הופכים להיות חלק ממעגל של לוחמה, פצועים ונפגעים חפים מפשע. פתאום המלחמה מגיעה למפתן הדלת. פתאום תחושת חוסר השייכות המופשטת הופכת להיות כאב קונקרטי ואלים. אנשים מושתקים ומודרים החלו להרים ראש וגילו שיש להם כוח, ושהכוח שלהם טמון בחוסר הארגון שלהם, בחוסר היכולת לחזות את צעדיהם. הם הפכו למשפיעים, יש להם כוח, וכל יום של מאבק והתנגשות רק מצדיק יותר את פעולת המחאה שלהם ומזין את הסנטימנט של הסובבים שלהם. ותוסיפו לזה פגיעה מטורפת ומאוד ויראלית באחיהם ומשפחותיהם בעזה, כי למה לא לשפוך עוד דלק על המדורה הזו.

אנטרופיה

החברה שלנו לא הכירה שני דברים:

1. חדירה של המאבק העממי הפלסטיני לתוך שטחי המדינה הריבונית, על ידי אזרחים כמוני וכמוכם
2. מליציות יהודיות שמונעות מנסטימנט דומה, אשר שנים מוזנות בהסתה

וההתנגשות הזו מוזנת על ידי הסתה גזענית משני הכיוונים, תחושת עליונות ותחושת נדכאות המצויות בשיא היסטורי. 

אינתיפאדה היא כאוס. היא אנרכיה. היא גז שמתפזר מכורח חוקי האנטרופיה. וכפי שגז לא חוזר בזכות אקראיות לבקבוק – כך גם אלימות כאוטית לא עוברת רגרסיה. את הנעשה אין להשיב. זה החוק בפיזור גזים, וזה החוק בהתקוממות עממית. את השד שיצא מן הבקבוק לא ניתן להשיב. אבל הפחד האמיתי הוא שזה רק חלק קטן מהסיפור. כי הסיפור המלא הוא כמעט הצטרפות נסיבות היסטורית, מהקשות שראינו. עוד יהיה על זה סרט בנטפליקס אני מבטיח.

בואו נמפה: 

• מצב החברה הערבית, על האפליה, ההזנחה ואי השוויון
• מצב הצעירים היהודים, לאומנים יותר, מתוסכלים ובעלי סנטימנט מושרש עמוק של היחרבות המולדת
• מצב המשטרה המוחלשת, אשר שנתיים נוהלה ללא מפכ״ל ונמצאת שבוע אחרי אסון ענק
• מסיתים כמו בן גביר, סמוטריץ וחבריהם – שהפכו מטרוריסטים יהודיים לפוליטיקאים
• סעידיאן ששרף את עצמו ושלל הלומי הקרב (וכי מי לא הלום קרב פה?) על סנטימנט האכזבה מהמדינה
• הקורונה, מערכת חינוך שלא תפקדה שנה, הכלכלה השחוקה, האבטלה
• עבריינות גואה וכמויות אדירות של נשק בלתי חוקי שמסתובב בעיקר בחברה הערבית
• תקשורת המעוותת את המציאות על בסיס נקודת המבט של גברים ביטחוניסטים, המחפשת מסרים קצרים ומיידיים על פני חשיבה ביקורתית ועומק 
• ארבע מערכות בחירות – אלימות, לאומניות, מלאות בהסתה ודה לגיטימציה
• החלשה של הרשויות המקומיות באופן סדיר במהלך הקורונה
• האסון במירון והשתבללות המשטרה שהפכה לש״ג של הפוליטיקאים
• ההשתלטות המשפטית על קרקעות בשיח ג׳ראח והצטברות הזעם הבין לאומי
• ראש ממשלה כוחני שנמצא על סף הדחה היסטורית
• סוף חודש הרמדאן
• החום

וכך, בדומה לאותו ניסוי בלתי מבוקר בצ׳רנוביל, הצליחו ישראל וממשלותיה להביא לעליה חדה בלחץ הכור ובהצטברות הגזים הרעילים. כל שנותר היה הנפץ. וזה לא שהיה קשה לאתר אחד – אבל במקרה סוף הרמדאן השתלב השנה ביום ירושלים, חג לאומי ולא דתי, אשר חגיגותיו הסמליות כוללות צעידה בשטחי ירושלים שנכבשו במהלך ששת הימים עם דגלי ישראל, לרבות עלייה להר הבית. בום.

ואם למישהוי נראה שפה מסתיים הכשל המערכתי המטורף הזה, אז בואו תוסיפו לזה מוכנות צבאית רופפת למערכה גדולה, אפשרות מיידית למערכה נוספת שתיפתח בצפון, והאפשרות הלא בלתי סבירה שיקרה בימים הקרובים מאורע חריג שאי אפשר יהיה לחזור ממנו. זה יכול להיות לינץ׳ של ערבים ביהודים או להפך, זה יכול להיות טיל על בית חולים או על גן ילדים, זו יכולה להיות חטיפה, פגיעה במתקן רגיש – זה למעשה יכול להיות כל דבר.

העניין הוא שכשאנחנו מביטים לשמים ורואים שובלי טילים, אנחנו כמו האוקראינים על הגשר שמביטים בתאורה ההזוייה שבוקעת מהכור ורוקדים בתוך האבק. אנחנו מביטים באירוע שבו הגורל נקבע ברגע הראשון של חוסר הפעולה – הרגע שבו כור מתפוצץ, ומונה הגייגר ממשיך להראות 3. מד הטמפרטורה לא עובד. הכור התפוצץ ותכלס ללא התערבות קיצונית חיצונית המצב לא ייפסק, אלא רק יילך ויתדרדר. ואת הפצועים והנפגעים בגוף ובנפש אנחנו נמשיך לראות עוד שנים קדימה.  

ועדת חקירה

ניתוח אמיתי אפשר יהיה לייצר רק בדיעבד כמובן, אבל כבר אפשר לחזות את הפרקים מדוח וועדת החקירה:

1. החברה הערבית

החברה הערבית מוזנחת כבר שנים ארוכות. חוסר השוויון כואב בעיניים ובלב: אין כמעט בנייה (כלומר אין אישורי בנייה, יש בנייה לא חוקית) או ערים חדשות, נפוצה אפלייה וגזענות במגורים, שכר וקבלה לעבודה, ויחס מתנשא מצד אדוני הארץ היהודים – שהגיע לשיא סימבולי בחוק הלאום. האלימות משטרתית הפוגעת בעיקר בערבים ובחרדים, לצד הזנחה של הפשיעה והצטברות של נשק וזעם ופגיעה מתמשכת בתחושת הביטחון האישי לאור שני הדברים האחרונים. אי אמון מהותי בין אזרחי המדינה הערבים והרשויות, ויחס של ״לא נחשבים״ – פוליטית, חברתית, בכל מקום.

על כל זה בואו נוסיף את היחס העסקני והנצלני לערבי – אשר נחשב רק כאשר אפשר לסגור איתו דיל פוליטי עברייני, אבל רק כמה חודשים לפני כן היה זה ׳הרוב היהודי הרוב היחיד שנחשב להקמת קואליציה׳ – זוכרים? נראה לי שגם הם. את זה ושבעים שנה שבהםן כל הממשלות, שמאל וימין כאחד, ראו בערבים רק כמשענת אפשרית לקואליציות על טהרת היהודים, במפגן גזענות נטול בושה. וכאילו שאם היה ספק כלשהו לגבי יכולותיו האפסיות של ראש ממשלת המעבר, אז מתברר שעבודה של הסתה של שנים ואפליה מכוונת והעובדה שהוויית הערבי בישראל היא הווייתו של הניגר האמריקאי, אדם שלא סופרים את קיומו למרות שאבות אבותיו מפה, שמתעלמים מקיומו הפוליטי – אז לכל זה מסתבר שיש מחיר.

אני אעצור עם הנושא כאן – פשוט כי אין סוף לנושאים ולמילים שאפשר להוסיף פה. 

2. החברה היהודית

אם היה נדמה שמצבנו טוב יותר – אז תלוי מאיזו זווית מסתכלים. כי המונים מוסתים שינקו שנים רוע יש בשני הצדדים, שלא לדבר על מנטליות מיליטריסטית וכיבוש מתמשך והסתה וסימון בוגדים. אבל בל נשכח את מתנחלי יצהר ודומיהם, מי שרגילים כמעט לזה שהחוק הוא דבר גמיש. ואת חוסר המוכנות של המשטרה להתמודדות עם פשיעה בחברה הערבית, שהובילה למצב האבסורדי שבו אנשים מרגישים שעליהם לקחת את החוק לידיים. שלא לדבר על ההצתה העצמית של סעידיאן שהזכירה והידהדה סנטימנט עצוב במיוחד – שאנחנו חיים במדינה שבה עד שלא תעשה מעשה קיצוני, לא יכירו בך, לא יראו אותך – יפקירו אותך.

3. קורונה

אז מה היה לנו? שנה שלמה שבה רוב הצעירים היו בלי מערכת חינוך; חרדה מתמשכת שלא פסחה על אף אדם. מערכת חוקי חירום נוקשה שהדהדה אצל מרבית האזרחים את הכעס הפשוט על כך שהחוקים לא נועדו לשרת אותם והם נטולי היגיון (מסכות ברחוב, התקהלויות בחוץ). בעלי עסקים רבים שנפלו בין הכיסאות, אחרים שאיבדו את מפעלי חייהם, כמות בלתי נתפסת של מובטלים – ולצד כל זה התחושה האיומה שמי שמנהלים את העניינים פשוט לא ניהלו דבר בחייהם – ושוב – שללא התעלמות מהחוקים או כיפוף שלהם, אנחנו שוב נידפק, נהיה הפראיירים, הבלתי נראים. 

4. תקשורת  ולגיטימציה של הרעים

כל גופי התקשורת הרשמיים עברו למודוס ׳לשמוע את כל הצדדים׳. החדירה של לאומנים קיצוניים דוגמת עמית סגל (הבן של חגי סגל, טרוריסט יהודי מורשע), או של סיון רהב מאיר ואחרים, יצרו מצב שבו שני הצדדים המדובררים בערוצי התקשורת הם במנעד שמתחיל בשמאל הציוני המיליטריסטי ומסתיים בימין המתנחלי והמשיחי. אולם בטווח הקולות הזה אין אף קול ביקורתי או אנטי מלחמתי. זהו נרטיב שנע בין אנשי צבא אשר אינם יודעים לפרש את המציאות אחרת מאשר ׳מלחמה או מבצע׳, ומציעים רק פתרונות כוחניים בלתי אישיים כגון הפצצות מן האוויר, ובין אנשי ימין קיצוני פרועים אשר יודעים רק להכות בידיים ואינם מכירים פתרון אחר מאשר חדירה קרקעית או גירוש בני אדם מבתיהם. ובהיעדר קול אחר, מוסת הציבור כולו לדיכוטומיה האלימה הזו, אשר אינה שואפת אפילו ללהתחיל ולנתח את עומק המחדל החברתי שבבסיס האסון המתגלע עלינו.

5. ארבע מערכות בחירות – לאומניות, אלימות, מלאות בהסתה ודה לגיטימציה

כעסנו על ההסתה, כעסנו על השיח. אבל ההשלכות שלו הן הרי חמורות בהרבה. השיח הפוליטי המפלג העצים את תחושת הפלגנות – האנחנו נגדכם, חברה חשדנית שכולם בה בוגדים בפוטנציה. ואין ממשלה. ואין מנהיגות. ואין בעל בית. אף אחד לא עסוק בלבנות והלנהיג. יש קבוצה מאפיוזית של אנשים שעסוקים בלשרוף כל תשתית ניהולית ומשפטית כבר שנים. תקשורת מופקרת, ביטחון פנים מופקר, שר הביטחון מודר מכל אירוע. ככה לא באים מוכנים לאסון. ככה באים למסיבת סוף העולם. תחושת המיאוס המעורבבת עם תחושת הבואו נכריע, רק מעצימה את הפילוג והדיכוטומיה של אלה המדמים את האירוע הנוכחי לאירוע פוליטי – אשר הכרעה בו שוות ערך להכרעה הפוליטית הנזקקת כל כך. 

6. החלשה של הרשויות המקומיות

היחידים שהיו יכולים באמת להשתלט על עניינים בקורונה היו הרשויות המקומיות. אבל הן הודרו – ובכוונה – על מנת שהדרג המדיני ייקח קרדיט על ניהול המשבר. העיסוק בהחלשה ובהכפפה של הרשויות המקומיות הוא מכה מוראלית אמיתית, לכל ראש עיר או מועצה שניסה להנהיג ולהוביל את האנשים מבית. כלומר במקום לנצל את ההזדמנות ולחזק את הרשויות – רק ראינו כיצד הן נאלצות למרוד כדי לשרוד. כבר זמן רב שהרשויות המקומיות – בעיקר העניות שביניהן, ערים מעורבות או ערביות – מתמודדות עם היעדר אמצעים, פקחים ותקציבים. אבל בהיעדר גיבוי מהמדינה, כולל מערך סוציאלי תומך, רשויות רבות אינן מסוגלות להתמודד עם הבעיות מבית עליהן הן אמונות, והתסיסה החברתית והלאומנית לצד תחושות קשות של הזנחה, משתלטות על המרחב התודעתי של התושבים.

7. משטרה לא מתפקדת וללא מפכל

משטרת ישראל הייתה יכולה להיות לפחות אחד הגופים שתופס את מקומן של רשויות חלשות. אבל המשטרה לא מתפקדת טוב כבר חודשים ארוכים. זה קשור להמון דברים: המשטרה התנהלה ללא מפכ״ל משך שנתיים, כאשר המפקדים הבכירים נאלצו לעמוד בנטל ההוכחה של ׳מי נאמן יותר׳ למנהלים הפוליטיים האמונים על המינוי הבא. באווירה חברתית בה המשטרה גם מואשמת בתפירת תיקים, נשלחת לבצע פעולות אנטי אזרחיות כמו פיזור אלים של הפגנות שקטות או אכיפה של תקנות קורונה לא סבירות, המשטרה מאבדת לגיטימציה ציבורית והופכת לדבר שנוא על ידי כולם: ימנים, שמאלנים, אתיופים, חרדים, ערבים. אף אחד לא אוהב את המשטרה יותר. הגוף שאמור לשמור על הסדר הציבורי הפך להיות סימן לאי סדר, שממונים עליו פחדנים או לקקנים ומנהל אותו שר גזען ורע לב, אשר מנצל אותו לצרכי האלימות הסוטה האצורה בו ודורש ממנו בלי בושה להעניק ״שוויון באלימות״ למפגינים מכל המגזרים והצבעים. ולא התחלנו בכלל עם האסון במירון.

8. המסיתים – הפכו לפוליטיקאים

אותה משטרה מדוברת אמורה למנוע את האלימות ולעצור את המסיתים. אבל מה עושים כשהמסיתים הם המעסיקים? הרי אותם זרזי אלימות ומסיתים, כל אותם אלה שברגעים אלו כבר היו אמורים לשבת במעצר מנהלי – בן גביר, סמוטריץ׳ ודומיהם – הפכו להיות אנשי ציבור וחברי כנסת. מי שהנהיגו מליציות עד כה, הם היום מחוקקים, מרואיינים – ובנוסף לכל זאת גם מסתובבים בין מוקדי האלימות ומעצימים אותה. מוגנים על פי חוק מרוב כלי האכיפה שיש למשטרה החלשה במילא להציע. 

9. האסון במירון

תוסיפו לכל הנאחס הזה את האסון במירון – עוד אסון פוליטי (בדיוק כמו זה), בו צריכה המשטרה ללכת ולקחת אחריות ולנגב את הדם ולמנוע את האלימות – בעודה גוף שנוא ופצוע. תארו לכם את עצמכם עובדים בעבודה שכל מה שאוכלים בה זה חרא. כמויות התסכול והעצבים הן בלתי נסבלות, ותחושת הלמה לי בכלל להתאמץ בכלל.

אני חלילה לא מאשים את השוטרים – להיפך – הם הכי בני אדם, והם חוטפים מאיתנו מצד אחד ומהממשלה בלי סוף. שבוע אחרי אסון נוראי שהמשטרה נאלצה לקחת עליו סוג של אחריות – מישהו מצפה למשטרה רגועה? לטיפול נורמלי? איך אחרי שקיבלו כל כך הרבה מכות על הראש גם מצפים מהם לטפל עכשיו באסון הענק הזה?! כל כך הרבה שוטרים איבדו שעות שינה רבות, הם עייפים, חבולים, ונאלצים לקחת את האשמה הברורה של ה״האחראיים שאינם אשמים״ מן הדרג הפוליטי. זהו לא מצב שבו אפשר לצפות להתנהלות שקולה בהתמודדות עם אסון, שלא לומר מרד. 

והינה. אספנו את מרבית הנתונים האובייקטיביים. ונדמה שהגענו לרגע היסטורי. ואיכשהו הכול קרה ביחד. שנה של קורונה, סעידיאן והמירון באותו שבוע, ואיבוד המנדט שהביא ליצירת תחושה של אחריי המבול. והמשטרה והכאוס והחום והרמדאן, ואז – הנפץ.

10. יום ירושלים

יום ירושלים, אותו חג חילוני המסמל את כיבוש חלקה המזרחי של ירושלים, לא יכול היה לבוא בתזמון גרוע יותר השנה. סוף ימי הרמדאן, שיאו של גל חום, אחרי שבוע של הפגנות ופסיקה היסטורית וכואבת בשיח ג׳ראח, כזו שאיפשרה השתלטות נוספת של יהודים על קרקעות של ערבים באמצעות שימוש בחוק בלתי שוויוני (המאפשר ליהודים לדרוש חזרה קרקעות בנסיבות שאילו היו מורשות לערבים היה גורם להחזרת 70% מהשטחים המיושבים בארץ לערבים). יממה או שתיים לאחר שהיה נדמה שהינה אנחנו לפני ממשלת שינוי והדחת ראש הממשלה השנוי במחלוקת, נמצא הנפץ להצתת כל הגזים הרדיואקטייבים שהצטברו בליבת הכור. צעדת דגלים מתלהמת ומיותרת, דרך כל מוקדי הכאב והסכסוך היישר לתוך הר הבית, תוך כדי ריקודי דגלים ומוקפים וממוגנים במאות שוטרים. והתעקשות מיותרת, למרות האזהרות, למרות הבנה שזה לא הזמן ולא המקום. אישור מפגן הכוח הזה בימים אלה היא לא פעולה רשלנית – היא מחדל ברמות הגבוהות ביותר שיכולות להיות. פעולה שטמטום זו מילה שקטנה עליה באלף מידות. כמות חוסר האחריות שבטלטול סיר הלחץ הזה היא בגדר פשע נגד האנושות. והאבסורד האמיתי הוא שאלה שדחפו לאסון – הם אלה שממשיכים לנהל את הסיטואציה.

הקריסה

אנחנו לא בשלב של רגרסיה. אנחנו בהתמוטטות. זה הרגע שבו נותנים בעיטה לבניין ומבינים שהוא חלול ורקוב והכול אכול ומפורר בו ומכה אחת קטנה מספיקה כדי למוטט אותו כמו רב קומות עזתי. כי מה לעשות שאין תשתיות. שכולם ישבו בבית שנה. שאבטלה. שמערכת חינוך שהושבתה שנה. שאין שוויון. שיש הסתה. והינה צ׳רנוביל שלנו הגיע. ואנחנו על הגשר מתבוננים בפיצוצים באינסטגרם בטילים שמשתגרים. בלי להבין מה אנחנו רואים בכלל. 

וה״מנהיגים״ – הם בעיקר האשמים. הם שהיו עסוקים בפירוק החברה למען שימור הכוח שלהם עצמם, הם אלה שמציירים תמונה כאילו הם בשליטה, כאילו הייתה יכולה להיות להם שליטה, אבל זה לא המצב. הגז הרעיל הלך והצטבר בכור במשמרת שלהם, והם אלה שהחליטו לעשות את הניסוי המטומטם. למרות המצב הנפיץ, ולמרות שכל המערכות העוטפות – צבא, משטרה, מערכות ממשל – פגומות ופצועות, ולמרות ולמרות ולמרות. 

וגרוע מהכול – במדינת צבא, מיליטרסטית כל כך – כל בעיה נראית כבעיה צבאית, כמאמר הפתגם – לאוחז בפטיש כל בעיה נראית כמו מסמר. אבל זה הרי לא העניין, ולוחמה בטח שלא תפטור את זה. לוחמה לא תשכנע אף אדם להניח את הנשק – אם כבר אז להיפך. הרג חפים מפשע והפצצות בעזה וטילים על יישובים ישראלים לא יגרמו להפחתת רגשות ההזנחה, לא יגרמו לצניחה ברגשות הלאומיים, לא יהפכו אויבים לאחים. אלה רק יעצימו את תחושת ההפקרות השלטת גם ככה, את תחושת האדם לאדם זאב, האני ואפסי עוד. 

ומה עם ביבי בכל זה? באחד הפרקים של משפחת סימפסון שנקרא ״קינג סייז הומר״, הכור הגרעיני של ספרינגפילד על סף פיצוץ. הומר הוא הגיבור לעת מצוא, אשר מוצא את עצמו סותם בגופו את הכור כפקק אנושי, מונע מהגז הרדיואקטיבי הרעיל להתפזר. ביבי רוצה שנחשוב שהוא הפקק, זה שסותם את הכור המתפוצץ. אבל הוא לא. הוא ליטרלי הגז הרעיל שמתפזר בתוך הכור הרעוע והפגום על תשתיות ההגנה החברתיות השבורות שסביבו. הוא הקטליזטור לחימום היתר. המירון היה הניסוי שלא צלח, ההוכחה שאין שום מוכנות להתמודדות עם אסון – אם לא ניתן להתמודד עם אסון מאורגן כמו המירון, אז בטח שלא ניתן להתמודד עם אחד לא מאורגן. ואחריו, כאילו לא הובן דבר, נזרק הנפץ בדמות יום ירושלים.

והתקשורת? היא מנסה לשכנע אותנו שזו מלחמה. כי ככה ממסגרים דברים פה. זה או מלחמה או מבצע. כי אנחנו לא מכירים דברים אחרים. זה כמעט עניין שפתי-לשוני. אבל אנחנו נצטרך מילה חדשה למה שקורה עכשיו. כי מלחמה זה לא. מלחמה היא ההסוואה, הכיסוי, הבגד, המילה המכובסת שהופכת את האירוע הזה לאירוע שאפשר לתייג ולהתמודד איתו. כי במבצע אפשר להפעיל כוח ולנצח. לכאורה. הרשו לי להטיל ספק בנרטיב הזה וביכולת לשנות את המציאות הנוכחית באמצעות כוח. אין לי ספק שאפשר להרוג מלא אנשים ולפצוע את הגוף והנפש של אלפי אחרים. אבל כוח לא יהפוך את הזמן ויגרום לכור המתבקע להתכנס בחזרה. כוח רק יעצים את עצמת פיזור הפסולת. להשתמש בכוח עכשיו זה ליטרלי להפציץ את צ׳רנוביל בפצצה של 4 טון כדי לנטרל אותו. 

ולמה זה הסיפור? כי ביבי הוא מספר סיפורים. הוא לא איש של מעשים. הוא רק מחפש איך לספר לנו את המצב כסיטואציה של אסון ומושיע. הוא לא טורח להזכיר שאין לו ולא הייתה לו שום שליטה ושאינתיפאדה היא בהגדרתה אנרכיה. אין מנהיגים ומה שקורה הוא לא בר ניהול. זה הגז המתפרץ והבוער, זה רגע של התפכחות המונית. זו נקודה של שינוי מבט פוליטי אצל המון אנשים ומפה אין דרך חזרה (ואולי אגב זו נקודת האור היחידה במצב הזה, אולי ההתמודדות עם הכאב והמוגלה החברתית המתפרצת הם הדבר שצריך לקרות עכשיו בדרך לתיקון). מצב חירום? מצב חירום זה שפושע נמלט ממשיך לנסות לנהל מדינה כאילו שיש לו אינטרס. וביבי אומר שזו אנרכיה. כי זה לא שאנחנו אחרי ארבע מערכות בחירות עם ראש ממשלה עבריין פושע נמלט מדין וללא שרים או צמרת משטרה כבר שנתיים בגללו. ביבי הוא האנרכיה.

וההבנה הזו היא הגורמת לי לבכות ולרצות למות ורע בלב. כי אנשים מתים בגלל החרא הזה. והחברה שלנו מתפרקת וכל הנושאים באחריות ממשיכים לאונן עלינו ולירוק עלינו ולחרבן עלינו ולספר לנו שיש פה רעים וטובים. כשהם הרעים. הם פושעי המלחמה. ואנחנו נצטרך לחיות עם האובדן והטראומה והסבל האלה, ולהיות הסניטרים שנותנים את החיים שלהם כדי לנקות את הפסולת הגרעינית שמתפזרת בגללם!!!

כי במקרה הטוב אנחנו מביטים עכשיו בקדימון לעתיד שלנו פה, ובמקרה הרע בהווה הצפוי לנו מעתה ועד אלוהים יודע מתי. 

ולא סתם אני מפריד בין הווה לעתיד. כי אני מאמין שאולי יש סיכוי להחזיר את השד הזה לבקבוק עדיין. לכסות את הכור הבוער בבטון. אבל אנחנו לא נישאר אותה חברה. הפצע נפתח, הוא מזוהם לגמרי והוא הוזנח במשך שנים. לחבוש אותו לא יעזור יותר – ההסתרה שלו מעינינו לא מרפאת, היא במקרה הטוב לא עוזרת. וכל יום שזה ממשיך בו זה יום בו אירוע חריג ונורא יכול לשנות הכול:

רצח של משפחה, פיגוע מכל סוג, פגיעה בגן ילדים או בבית חולים, כל דבר יכול עכשיו לשנות הכול.

ואיזה מזל ענק שכל משאבינו נשרפו לשווא בקורונה ושאנחנו בלי רזרבות לא כלכליות ולא חברתיות. כי האירוע הבא שהולך ליפול עלינו הוא המשבר הכלכלי החמור ביותר שהיה פה שנים. שנה של קורונה, ועכשיו אינתיפאדה, ארבע מערכות בחירות בזבזניות, שר אוצר הזוי ומטורף שבזבז את כל הקופה הציבורית על ליקוק לעסקים שנפגעו בגלל הכשלים הניהוליים של הממשלה שהוא חלק ממנה, ראש ממשלה סחיט ונטול מעצורים שיעדיף כל ברית אינטרסנטיים עם הגורמים המושחתים והאופורטוניסטיים ביותר על פני כל אפשרות לתקן ולאזן ולהחזיר את השפיות. 

אל תבקשו מהפוליטיקאים לנהוג אחרת. אל תבקשו מאף שר מכהן איפוק, אחריות או כל דבר אחר. דירשו דבר אחד – כלא. להם וכל הגורמים בתקשורת המצדדים בהם. זה עלינו לנסות ולמנוע את ההרס הזה. וזה עלינו לדרוש שינוי של השיח התקשורתי שהפך להיות הזיית מלחמה שמדברת על הכול חוץ מעל הסיבה שבגללה הגענו הנה. ההיסטוריה אמנם תשפוט את כל אלה שניסו למנוע בגופם את שאיפות השלום של יושבות ויושבי הארץ הזו, אבל כדי שנגיע לשם צריך להתחיל ולפעול, להיות חזקים, ולא להפסיק להאמין באדם ובאהבה וביכולת שלנו לתקן. חובתנו האזרחים ברגעים אלה היא פשוט להיות בני אדם, ולהתנגד לכל אלימות ולכל ניסיון להגביר את עצמת הלהבות. 

האמירה ״שתישרף המדינה״ של שרה מקבלת עכשיו משנה תוקף. אקורד הסיום הצורמני של זוג פושעי המלחמה הארורים, מתנגן לנו באוזן ברצף כבר שבוע ימים – אם זה לא אני אז זה גם לא אתם.

זה לא כלום.

———————–

נספח

ראשית – התנצלות. כל מי שנורא התאכזב ואף כעס מכך שדעתי ודעתו.ה אינן זהות, ובכן התנצלותי הכנה על כך שדעתי היא דעתי ודעתכםן היא דעתכםן. אני יודע שאסור שיהיו דעות שונות, אבל לא יכולתי להתאפק פשוט. ולכל מי שזיהה או קרא בדבריי שאני נגד אנשי הדרום המופקרים לנפשותיהם כבר שנים, או בעד החמאס היורה מתוך אוכלוסייה אזרחית אל עבר אוכלוסייה אזרחית, או כל הזיה אחרת, אז כמורה לעברית וכמנהל של אולפן ללימוד עברית אני אשמח להמליץ על אולפנים ללימוד עברית לשיפור הבנת הנקרא ובכלל. 

שנית – תחזית. המלחמה הזו תסתיים כשהשדרים יתעייפו וחברות התקשורת יזדקקו לפרסומות שוב. ואז, כשהיא תסתיים, רק תושבי הדרום ותושבי עזה יידעו שהיא ממשיכה להתקיים, בעוד שאר תושבי המדינה פשוט יחליפו דיסקט ויתחילו לחיות באשלייה של שפיות, תוך כדי שהפחד שנוצר בימים אלה בין יהודים לערבים יהפוך להיות הלך הרוח הרווח, ונשכח כבר שהיו ימים שיכולנו להיכנס בהם לפורדיס ולאכול פלאפל. זה קרה כבר בין האינתיפאדות הקודמות אלינו – תשאלו את הזקנים יותר שעוד אכלו פלאפל ברמאללה. 

שלישית – התפכחות. שימו לב כמה קל לייצר שרשרת מחדלים נטולי נושא באחריות, אחרי שבמשך שנים הרגלת מדינה שלמה שבכל דבר אפשר להאשים מישהו שהוא לא אתה. למעשה, שיטת מציאת האויבים המשרתת את החותרים לפשיזם כאן כבר שנים, היא זו שמאפשרת את חידלון המערכות הזה. כי בכל דבר אפשר וצריך להאשים מישהו אחר. בכל אסון, בכל אירוע חריג, בכל מלחמה. בין אם אלו ערבים, שמאלנים, זרים, אמריקאים או אפילו רבין, העובדה שהתרגלנו לכך שתמיד זה מישהו שאינו מי שאוחז בהגה, הופכת את ההתפכחות מהאחיזה שלהם במציאות לפעולת חובה. העירו את תשומת הלב של הסובבים אתכם לקשר בין כל אחד מהאסונות לבין כל אחד מהעומדים בראש. הדיסוננס הקוגניטיבי עשוי להיות קשה מנשוא, אבל הוא הכרחי אם רוצים להשתחרר מאחיזת השטן של אלה המבקשים להנהיג אותנו חרף היותם אנשים חדלי כל כישרון לכך.

רביעית – התנחלות. על הסטורי המקורי הגיבו לא מעט מתנחלים ומתנחלות שמשום מה נטפלו לדבריי לגבי תרבות החוק לידיים שמקורה בעיניי בשטחים. ובכן ראו – אני לא לחלוטין מאשים אתכם בדבר, ואני חושב שעצם העובדה שיש על אזרחים לקחת את החוק לידיים על מנת להגן על עצמםן היא אבסורדית לחלוטין. אבל אני בטח לא חושב שידיכםן נקיות. במשך שנים ארוכות אתם מנסים להיכנס למרכז ההווייה והשיח הישראלי, חרף מספרכםן הקטן, משתלטים על כל מוקד כוח פוליטי שרק ניתן על מנת להפוך את היישוב היהודי בשטחים הכבושים לעובדה מוגמרת. ובכן תופתעו לשמוע שאני דווקא בעד שתישארו בבתיכםן, מכיוון שאני חושב שהמדינה הריבונית צריכה לשלוט בכל מקום בו חיים יהודים או ערבים בין הירדן לים. אני פשוט לא חושב ששמה צריך בהכרח להיות ישראל ואני מאמין שצריך להיות בה שוויון אזרחי מלא בין יהודים לערבים. לא אכפת לי גם שתנהלו קנטון משותף ביהודה ושומרון, אני יודע שהקרבה האידאולוגית והתרבותית שלכםן לפלסטינאים עמוקה בהרבה מקירבתי אליהם או אליכם – אתם כולכםן שמרנים, דתיים, מונותאיסטים, מקדשים את האדמה ואת עבודתה, מלים את ילדיכם בגיל שמונה ימים, מקדשים את הר הבית והעיר ירושלים, ותתפלאו לשמוע אפילו מדליקים נרות בחנוכה. אילו רק הייתם יודעים אילו מסורות עוד אתםן חולקים, אולי הייתםן מבינים עד כמה אבסורדית היא האיבה ביניכםן. בכל מקרה העובדה שאתם לא מוכנים לקחת אף טיפה של אחריות על שום דבר שקשור לסכסוך רק מעידה כמה אינכם מסוגלים לראות את הדבשת של עצמכם, אז טולו קורה לפני שאתם מטיפים לי מוסר בפרטי.

חמישית – קורבנות. על מזבח המציאות שלנו מוקרבים שוב ושוב החלשים והנזקקים ביותר. כמות המוות שעוטפת את המשפחות בעזה מאמללת את הלב. ילדים אשר נולדו לכלא ענק ונשלטים על ידי ארגון טרור אשר מתוחזק וממומן על ידי אותה מדינה שגם מפציצה אותם יומם וליל. ולאן הם ילכו? ומה העתיד מציע להם? העיניים מתמלאות בדמעות רק מלחשוב על כל אותם אנשים אומללים שחטאם היחיד היה להיוולד לדור הלא נכון במקום הלא נכון, וחייהם הם טראומה אחת מתמשכת, הלם קרב אינסופי, נטול עתיד, ללא אזרחות או אפשרות מילוט. שימו עצמכםן בנעליהם לפני שאתם מאשימים אותם או מצדיקים את מותם של כל אותם חפים מפשע. ואם אין לכם עיניים או לב לראות את הכאב הזה, אזי נדמה שאינכםן לא עם נבחר ולא נעליים, ואף תפילה או ריקוד עם דגל לא ישנו את רמות הדחייה והבוז שהאל שלכם רוחש לכם. 

שישית – התקשורת. כפי שהדג עיוור להשפעת המים על תפיסת עולמו, כך גם אנחנו עיוורים להשפעתה של התקשורת עלינו. היא כל עולמנו והיא זו שמייצרת את תמונת המציאות – המעוותת יותר או פחות – שאנו מחזיקים בה. על כן לתקשורת אחריות עצומה, והשפעה עצומה, עלינו כחברה, ולא בכדי היא בראש מעייניו של האחד הנבל שמנסה לשלוט בנו ולהטמיע את חותמו על ההיסטוריה באמצעותנו. התקשורת מכושכשת בימים אלה כזנב הכלב, מאמצת כל נרטיב שמטופטף אליה מלמעלה. מעט מאוד חקירה, מחשבה עצמאית או העמקה, נעשית, וכל זאת בשם ובמסווה של אחדות ורצון קרנפי שלא להיתפס כאוייבת על ידי ציבור הצרכנים המוסתים המממנים אותה בצרכנותם. עלינו ללמוד ולהפריד בין דפי המסרים ובין הכתבים, לסמוך הרבה יותר על האינטואיציות האנושיות שלנו מאשר על דברי החנופה או האיבה הבוקעים מהמקלטים. ולא – בעולם שבו גם עיתון הארץ הפך להיות פיד ציוצים אינסופי, אי אפשר לצפות לעומק גם ממנו. הפעילו את הראש, הסתכלו החוצה, שוחחו עם שכניכם והכירו אותם – ערבים, חרדים, מתנחלים, תל אביביים. כולנו צריכים לקחת אחריות ביחד על הבנת המציאות וביאור שלה, כל עוד אנחנו מאפשרים לאמצעי התקשורת לשלוט על התודעה שלנו, אנחנו נמשיך להאמין בנרטיבים של אותם מספרי סיפורים שמבקשים לקחת אותנו לאבדון.