תגובות לפוסט: ניתוח מלחמה

מאת: אור

אור — Tue, 18 May 2021 10:14:43 +0000

תודה ירון,
מאמא מקיף, מדכא ומשקף את המציאות בצורה ברורה.
לצערי, אני לא רואה שהמאמר יצליח לשנות את השקפת עולמם של אלה שמלכתחילה רואים את המצב אחרת… הם לא יקראו עד הסוף, לא יציגו טיעוני נגד עניינים, לא יקחו לתשומת ליבם. לכן המצב כ"כ מדכא – כי אין תרבות דיון. ביקורתיות, טיעונים, זיהוי דפוסים על בסיס מידע – אין. הכל סנטימנט רגשי.

מאת: ליאור מהצכונה

ליאור מהצכונה — Tue, 18 May 2021 09:09:49 +0000

ירון הי, כתבת טוב בעיני עם תיאור די מדכא של המציאות.
אני רוצה להציע ביקורת לדבריך:
מ95 ועד 2005 ישראל עברה עשור של פיגועים מדממים )והלינץ המזעזע ברמאללה) שגרמו להמון ישראלים לאבד אמון ברצון הכן של הפלסטיני בשלום. החרדה הישראלית מהאויב מפתחת סימפטומים של שנאה ואפילו גזענות אבל וכאן מגיע אבל גדול… ולכך לא ראיתי התייחסות אצלך. הפלסטיני מוחלש ככל שיהיה הוא חלק מאומה ערבית חזקה שעד שנות ה90 החרימה את ישראל בכל העולם וגם אצלם יש הבנה שכל עוד מנהיגיו של העם הפלסטיני והרחוב הפלסטיני לא ידרוש בשינוי גם מצדם אז אנחנו תקועים.
בגדול אנחנו תקועים עם חארות משני הצדדים: הפלסטינים גזענים, שובניסטים והומופובים אם לא יותר אז בדיוק כמו הישראלים.

מאת: מעיין אגמון

מעיין אגמון — Mon, 17 May 2021 20:55:29 +0000

אולי תצרף אופציה של לקבל כתבות חדשות למייל? אני לא רוצה לפספס כשייצא עוד.
הכאב שאתה מתאר הוא הכאב שאני מרגישה בימים האחרונים. הרי הכתובת הייתה על הקיר, זה באמת רק הפיצוץ אחרי רשלנות ארוכת שנים. הדבר שגורם לי לקום בבוקר בשבוע האחרון (ובשנים האחרונות) ולהמשיך לעבוד עם ישראלים, פלסטינאים ובינלאומיים היא התקווה. התקווה שאולי כל החושך הזה הוא מה שרואים לפני הזריחה. אולי כל החושך הזה הוא סוף סוף מספיק כדי לייצר פה שינוי אמיתי. ושאפילו שעכשיו לא רואים אותה כל כך, נשארה עוד אהבה בלבבות שלנו. רק צריך לתרגל אותה.